גיליון 286, טבת תשפ”ו
יצחק חגיז היה חסיד חב”ד, שעלה לירושלים בראשית שנות התשעים של המאה ה-19 מוויטבסק שברוסיה (בימינו בבלארוס). את ביתו הוא קבע בשכונת ימין משה, שנוסדה זה מקרוב. לפרנסתו עסק בסחר וייבוא ופתח חנות למוצרי נייר ודפוס סמוך לשער יפו, מצדו הפנימי. בית העסק של יצחק חגיז היה גם מקום מפגש חברתי מוכר, בוודאי גם משום מיקומו המרכזי:
“רחוב דוד, הוא הרחוב הראשי, היה השוק הראשי של ירושלים העתיקה. סמוך לשער יפו היתה חנותו של יצחק חגיז, שבה היו נפגשים לקוחותיו לא רק לשם קניָת צרכיהם אלא גם לשם חטיפת שיחה קלה בעניני העיר” (ישעיהו פרס, מאה שנה בירושלים, ירושלים 1964, עמ’ 39).
יצחק חגיז ייסד גם בית דפוס ליתוגרפי (בטכניקה של הֶדְפֵּס אֶבֶן), והדפיס בו גלויות ומזכרות של אתרי קודש מארץ ישראל שנמכרו לתיירים.
גלויה עם הדפס של קבר רחל (גובה 9 ס”מ, רוחב 13.5 ס”מ). דפוס יצחק חגיז, 1930-1888.
לאחר מותו של יצחק חגיז ב-1917, עבר ניהול עסקי הנייר והדפוס לידי בנו האחד, יוסף לוי, בעוד החנות עצמה נמסרה לידי בנו השני, מרדכי. איננו יודעים אם שני האחים ניהלו את עסקיהם בצוותא או שמא התפצלו דרכיהם. בדמותו של יוסף לוי חגיז נעסוק אי”ה בשבוע הבא.
מודעה בעיתון הארץ, 20.7.1919
חנותו של מרדכי חגיז “בפנים שער יפו, מול מגדל דוד”, בספר הטלפונים והכתובות (“כל ירושלים”) של שנת 1921.
לא לאחר שנת 1922 עבר ניהולה של החנות לידי הרב אליעזר יוסף לדרברג, שהיה אחיינו של יצחק חגיז (בן אח אשתו) (ראו: ש’ זכריה, סוחרים ובעלי מלאכה בירושלים העתיקה בעבר, ירושלים תשס”ב, עמ’ 85; 92-89).
מודעה בעיתון קול ישראל, 14.7.1922
בתצלום משנת 1936 נראה בבירור השלט מעל חנותו המוגפת של א.י. לדרברג מצדו הפנימי של שער יפו. באותם ימים פרעו הערבים ביהודים, ובתצלום נראה שוטר בריטי דוחק בקבוצת יהודים לצאת ולעזוב את העיר העתיקה.
הרב אליעזר יוסף לדרברג, תושב שכונת בתי ורשה, היה תלמיד חכם מופלג ומוסר שיעורים, מקובל ומוערך בפי כול. בכל זאת סירב לעשות את תורתו קרדום לחפור בה, והתפרנס מיגיע כפיו. ספרו אהבת השם – חידושי תורה ודברי מוסר (ירושלים תשט”ז) – מתהדר ב’הסכמות’ של שני גדולי ירושלים בתקופת המנדט – הרב יוסף חיים זוננפלד והרב אברהם יצחק הכהן קוק, שבימים כתיקונם התקשו לשתף ביניהם פעולה. בהקדמה לספר זה סיפר נכדו של לדרברג, יצחק קראוז:
“כשהיה יושב בחנותו, ע”י חומת ירושלים בתוך שער יפו, ובכל יום כשהיו עוברים על פניו חכמי ורבני ירושלים, הן אלו שהלכו ללמוד בישיבות הגדולות, אשר מבצרם היה בעיר העתיקה, הן אלו שהלכו לשפוך שיחם ע”י כותל המערבי, מצאו בחנותו כתחנת ביניים, כדי לנוח ולהנפש לרגע קט ובנתיים להשתעשע בד”ת [=בדברי תורה] ולשמוע איזה דבר חידוש […] ומאות אומללים אשר חשך עולמם בעדם היו פונים אליו לשפוך שיחם לפניו. והוא בהסבר פניו הצוהלות, בעיניו המפיקים שלל אורה, בחיוכו ומבטו המלבב, הפיג דכאון, פיזר ענני עצב, החדיר בטחון וחישל כל רוח נכאה”.
הרב אליעזר יוסף לדרברג (התצלום באדיבות המשפחה, פורסם אצל זכריה הנ”ל, עמ’ 90).
הרב אליעזר יוסף לדרברג נפטר בשנת 1954, ועל אבן מצבתו בהר המנוחות נחרתה – באופן מיוחד ונדיר – פיסקה אחת מצוואתו:
פ”נ
הרה”ג החסיד
ר’ אליעזר יוסף
בהר”ר יצחק הלוי זצ”ל
לדרברג
הרביץ תורה ברבים
למד וחזר בע”פ
יותר מארבעת אלפים פעם
מסכתות ביצה ור”ה [=וראש השנה]
נלב”ע ביום ה‘
כ”ג סיון תשי”ד
ת’ נ’ צ’ ב’ ה
ובצוואתו כתב:
שאולי כדאי לחרות זאת על המצבה
כדי שאולי גם הקורא
יקבל עליו לעשות ככה.
(מקור התצלום: פורום אוצר החכמה).
הסיבה לאזכור השינון הלמדני של הרב לדרברג מצוינת בסֵיפא של המצבה – התקווה שאולי יימצא האדם שיילמד לעשות כמוהו… ושוב “אולי”. אנחנו כאן נקיים את צוואתו, ונספר את הסיפור המעניין שאותו לא מספרת המצבה.
ומעשה שהיה כך היה: יום אחד הופיע בחנות מוצרי הנייר לקוח ממורמר: “כבוד הרב, לא האמנתי שאיש כמוך יפיל אותי בפח. אני ביקשתי נייר לבן, והנה קיבלתי נייר אפור”. הרב לדרברג הופתע. “חס ושלום, לא עלה על דעתי לרמות אותך. הבט, הן זהו נייר לבן”. משעמד הלקוח על שלו יצאו השניים החוצה, אל אור השמש, והביטו שוב בסחורה. “אתה צודק”, אמר לו הרב לדרברג בראש מורכן, “הנייר הזה אפור”. באותו רגע הבין שראייתו החלה להשתבש. ביקור אצל רופא העיניים אישש את חששו. “צר לי, ראייתך מידרדרת במהירות. עליך לעבור ניתוח מסובך”, הוא בישר לו, “בסופו אפשר שתבריא, אבל הניתוח מסוכן מאוד ויש סיכוי לא קטן שתאבד לגמרי את ראייתך. אל תתלבט, אם תבחר באפשרות לוותר על הניתוח – תאבד את מאור עיניך בוודאות”.
הרב לדרברג חזר לביתו נסער. לבני משפחתו החרדים לשלומו אמר שהעיוורון קשה, אך אבדנה של מצוות תלמוד התורה קשה שבעתיים ומה ערך לחייו אם לא יוכל לראות דף גמרא. הוא החליט שעליו להתכונן היטב לימי האופל, ובששת החודשים שנותרו עד הניתוח הוא שקע בלימוד ולא הרים ראשו מן הספר – לא ביום ולא בלילה. במשך כל הזמן הזה קרא בתלמוד ושנה ושילש שוב ושוב את מסכתות ביצה וראש השנה, וכשהגיע מועד הניתוח לא היה שליו ונינוח ממנו. לבני משפחתו הסביר, שעתה הוא שולט במסכתות הללו בעל פה ולכן אין בלבו דאגה. גם אם חלילה ייכשל הניתוח, מצוות תלמוד התורה לא תיגזל ממנו.
בחסדי שמים ולשמחת כולם הניתוח הצליח, וכשהוסרו התחבושות מעיניו של הרב אליעזר יוסף לדרברג הכה בהן האור. הוא שב לחנותו, ללקוחותיו ולמבקשי עצותיו בשער יפו, ובכל רגע פנוי שינן שוב ושוב – במשך ארבעת אלפים פעם – את המסכתות שרכש בעל פה. וכדי שדמותו תמשיך להקרין ולְזכות את הרבים בעולם הזה גם לאחר מותו, הוא ציווה ללמד שאין לך דבר העומד בפני הרצון ללמוד תורה. את השיעור הזה הוא חרת באבן באותיות של נצח, והוא נועד גם למי שאינו יכול לראות אותן.
