גיליון 260, סיוון תשפ”ה
“וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן, וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה” (שמות ג, א).
היכן הוא הר סיני (או הר חורב) המקראי? המסורת היהודית לא סיפקה את התשובה לשאלה, ואין היא יודעת להצביע על מקומו של מעמד מתן תורה. חוקרים ופרשנים הציעו אפשרויות שונות, אך הצעותיהם כולן נותרו בגדר השערה. נראה כי הנטייה העממית הרווחת, לזהות את “הַר הָאֱלֹהִים” בהר הגבוה ביותר בחצי האי סיני (ג’בל מוסא, מנזר סנטה קתרינה) (זיהוי שהוא נוצרי במקורו), נובעת מצורך אנושי טבעי לחפש התרחשות כה בולטת ומרשימה במקום שהוא בולט ומרשים.
הנטייה לזהות את המקום הקדוש במקום הגבוה מוכרת גם במקורות היהודיים, המתייחסים אל ירושלים כמקום נשגב. כך מתוארת ירושלים בחזון אחרית הימים של ישעיה:
“הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם. וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה’ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם” (ישעיה ב, א-ב).
גם בחזון יחזקאל נמצאת ירושלים העתידית על “הַר גָּבֹהַּ מְאֹד” (יחזקאל מ, ב). נראה כי תפיסה זו מסתתרת גם בביטוי ‘עלייה לרגל’, ואמנם כאשר מבארת הגמרא את פשר הביטוי ‘עלייה לארץ ישראל’, ולא ‘הליכה לארץ ישראל’, היא מסבירה:
“כדתניא: וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ (דברים יז, ח), מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל וארץ ישראל גבוה מכל הארצות” (בבלי, קידושין סט ע”א).
אבל חז”ל מבטאים רעיון ולא מציאות גאוגרפית, והנביאים עסקו באחרית הימים ולא במציאות הממשית, שכן ירושלים ה’אמתית’ אינה מתאימה לכל התיאורים הללו. הרי ירושלים נחותים לעומת הרי חברון שמדרום להם והרי בנימין שמצפון, והעיר ירושלים (הקדומה) עצמה נמוכה ביחס לסביבתה הקרובה: היא נשלטת מהר הזיתים במזרח, מהר הצופים בצפון, מהר ציון במערב ומרכס ארמון הנציב (ג’בל מוכבר) מדרום. וכפי שביטא זאת דוד: יְרוּשָׁלִַם הָרִים סָבִיב לָהּ (תהילים קכה, ב). אם כן, בחירתה של ירושלים בוודאי לא נבעה מכך שהיא בולטת ומתנשאת על סביבתה.
לפי מדרש חז”ל גם הר סיני לא התקדש בזכות עוצמתו, אלא דווקא משום שהיה נמוך:
“ר’ נתן אומר: כיון שביקש הקב”ה ליתן תורה לישראל, בא כרמל מאספמיא ותבור מבית אלים. זהו שנאמר בקבלה: חַי אָנִי נְאֻם הַמֶּלֶךְ ה’ צְבָאוֹת שְׁמוֹ, כִּי כְּתָבוֹר בֶּהָרִים וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבוֹא (ירמיה מו יח). זה אומר: נקראתי הר תבור, עלי נאה שתשרה שכינה, לפי שאני גבוה מכל ההרים ולא ירדו עלי מי המבול. וזה אומר: אני נקראתי הר הכרמל, עלי נאה שתשרה שכינה, לפי שאני נתמצעתי בתוך ועלי עברו את הים. אמר הקב”ה: כבר נפסלתם לפנָי בגבהוּת שיש בכם, כולכם פסולים לפנָי! […] אין רצוני אלא בסיני, שהוא שפל מכולכם […] וסיני מהיכן בא? אמר ר’ יוסי: מהר המוריה נתלש, כחלה מעיסה, ממקום שנעקד יצחק אבינו. אמר הקב”ה: הואיל ויצחק אביהם נעקד עליו נאה לבניו לקבל עליו את התורה. ומניין שעתיד לחזור למקומו? שנאמר: נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה’ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים (ישעיה ב ב) […]” (מדרש שוחר טוב, תהילים [בובר], סח).
מדוע מבקש המדרש ‘לזהות’ את הר סיני דווקא במקום השפל? באופן פשוט, כדי ללמדנו מוסר וצניעות. בממד עמוק יותר, התנ”ך מנהל מלחמת חורמה נגד העבודה הזרה, על גילוייה השונים. לעתים קרובות נזכר הציווי להילחם בעובדי האלילים, ופסוקים רבים זועקים נגד השפעות התרבות הכנענית. הפולחן הפגאני סגד לאיתני הטבע, ובהם ההרים הגבוהים, והנביאים הזהירו מפניו שוב ושוב. אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם, עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן (דברים יב, ב).
לאור זאת, הביטוי “הַר הָאֱלֹהִים” הנזכר לעיל קשה ומוזר. האם ייתכן שהקב”ה נמצא בהר משלו, הקרוי על שמו, בשעה שהוא עצמו דורש את המלחמה בפולחן האלילי? תשובת ר’ נתן במדרש היא שנוכחותו של האל על הר אינה מבטאת את הצורך להאדיר את שמו. אדרבה, הוא התגלה דווקא על הר “שהוא שפל מכולכם”, בניגוד מוחלט למקובל בפולחן הפגאני. המדרש אף הסביר שהר סיני אינו אלא הר המוריה, שנתלש ממקומו וגלה עד המדבר הדרומי, כדי שהתורה תינתן לישראל דווקא עליו. הר המוריה שבירושלים הוא אכן, כאמור, הנמוך בסביבתו, וגם ב’הופעתו’ בסיני הוא נשאר ה’שפל’ מכולם.
מבט אל ירושלים מעל פסגת הר הזיתים, 1900 לערך. בחזית – הכפר א-טור ומשמאלו כנסיית פאטר נוסטר (מקור: ספריית הקונגרס האמריקני).
אפשר שבהסבר זה יש גם מענה לשאלה אחרת: מדוע לא נזכרה ירושלים בתורה אף לא פעם אחת? אולי התורה מבקשת לטעון כביכול, שבניגוד לעבודת האלילים הכנענית עוצמתו של האל הרוחני והאחד אינה נמדדת באיתני הטבע משום שהוא כל יכול וריבון העולמים, ואינו זקוק למקום. לכן הוא מתגלה דווקא בהרים הנמוכים והשפלים, כדי להמחיש את ההבדל בינו לבין אלילי העץ והאבן ופולחני ההרים הגבוהים.
לפיכך ירושלים לא נזכרת בתורה, כי המקום הגאוגרפי ששמו ירושלים באמת אינו חשוב כשלעצמו. אמנם קדושתה של ירושלים נצחית, אבל תכליתה של הקדושה הזו היא בהגשמת ייעודו הרוחני של העם היהודי. אם חלילה לא תתקיים תכלית זו, גם לירושלים לא תהיה זכות קיום – היא תחרב כפי שקרה בעבר, או תישאר בחורבנה אם היא חרבה ממילא. הקב”ה עצמו אינו זקוק למקדש או לקרבנות בשבילו, אלא דורש מבני האדם את המוסר והצדק החברתי כדי שיהיו ראויים למקדש:
“כֹּה אָמַר ה’, הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי. וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה וַיִּהְיוּ כָל אֵלֶּה נְאֻם ה’, וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי” (ישעיה סו, א-ב).
בין הר המוריה להר סיני יש הבדל מהותי: ירושלים נבחרה וקדושתה נצחית. הר סיני לעומתה התקדש רק כאשר עמד משה רבנו בראשו וקיבל את התורה. רגע אחד אחרי שהעשן התפזר והקולות נדמו, הקדושה התפוגגה והר סיני חזר להיות הר ככל ההרים. אבל אפשר שבין שני ההרים יש מכנה משותף מהותי: הסיבה לכך שהמסורת היהודית ‘שכחה’ את מקומו של הר סיני היא הסיבה לכך שירושלים לא נזכרה בתורה – המקום כשלעצמו, על סלעיו ואדמותיו, איננו החשוב. החשוב הוא התוכן הרוחני שממלא אותו.
