“וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה’, וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר, מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת” (דברים לא, ט-יב).
הקריאה בתורה מפי המלך במעמד הקהל בחצרות בית המקדש השני (קרדיט: מכון המקדש).
פעם בשבע שנים, בחג הסוכות שבמוצאי שנת השמיטה, היה מתקהל העם כולו ומאזין לקריאת התורה. חג הסוכות של תשפ”ג חל אף הוא במוצאי שנת השמיטה, ולוּ זכינו לבית המקדש בימינו, הייתה התקשורת בימים אלה טרודה בהיערכות המשטרה לקליטת המיליונים בירושלים, בצל לקחי אסון מירון.
מצוות הקהל, כשמה כן היא, נועדה לכלל ישראל ומכוונת לאנשים, נשים וטף:
“מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר (בן) חסמא שהלכו להקביל פני ר’ יהושע בפקיעין. אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין. אמר להם: אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש. שבת של מי הייתה? שבת של ר’ אלעזר בן עזריה הייתה, ובמה הייתה הגדה היום? אמרו לו: בפרשת הקהל. ומה דרש בה? הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף – אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע. טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן. אמר להם: מרגלית טובה הייתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני?” (בבלי, חגיגה ג ע”א).
מטרת מצוות הקהל מפורשת בכתוב: קריאת התורה בהמון לשם תזכורת והתחזקות. כך הסביר רמב”ם:
“אבל תועלת החג הרי טעמה ידוע, שמה שיושג באותה ההתקהלות מהתחדשות התורה באותה ההתפעלות ואחוָת בני אדם זה לזה, ובפרט מצְות הקהל אשר נתבאר טעמה, לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וגו'” (רמב”ם, מורה הנבוכים ג, מו).
ועוד הרחיב רמב”ם:
“מצוות עשה להקהיל כל ישראל, אנשים, נשים וטף בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל, ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצוות ומחזקות ידיהם בדת האמת […] וגֵרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה, כיום שניתנה בו בסיני. אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה. ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו, שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת, ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה. שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל” (רמב”ם, יד החזקה, הלכות חגיגה ג, א; ו).
רמב”ם הדגיש שההאזנה לקריאה בתורה היא חובה המוטלת על ‘חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה’ כמו גם על ‘גרים שאינן מכירין’. גם הטף שאיננו מבין דבר, ואפילו עלול להפריע לכבוד המעמד, חייב להיות נוכח. הרגעים הנעלים הללו הם ביטוי מופלא של שוויון בין כל שדרות העם, מעמדותיו ומגזריו. זוהי ‘אחוות בני אדם’ שהזכיר רמב”ם. לכן המעמד מתרחש במוצאי השמיטה, בתום שנה של ביטול הרכוש הפרטי והשמטת החובות, במטרה למחוק את הפערים בין עניים לעשירים. לכן הקריאה בתורה הוטלה על המלך, כי מוסד המלוכה הוא הביטוי למאחד הלאומי. כך מבואר במשנה:
“פרשת המלך כיצד? מוצאי יום טוב הראשון של חג, בשמיני במוצאי שביעית, עושין לו בימה של עץ בעזרה והוא יושב עליה, שנאמר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד וגו’. חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנה לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנה לסגן, והסגן נותנה לכהן גדול, וכהן גדול נותנה למלך, והמלך עומד ומקבל וקורא יושב…” (משנה, סוטה ז, ח).
בהמשך מתארת המשנה את מעמד הקהל בראשותו של אגריפס (לא ברור אם אגריפס הראשון או בנו אגריפס השני), שהיה שליט ביהודה בשלהי ימי הבית השני מטעם הרומאים, אך נתפס בעיני הציבור כמלך היהודים. ההתקהלות ההמונית התרחשה אפוא ב’עזרה’, כלומר באזור המקודש סביב בית המקדש, אבל ר’ אליעזר בן יעקב – תנא וכהן שחי בסוף תקופת הבית השני והעיד לאחר החורבן על סדרי עבודתו (הוא זה שכתב את מסכת מידות) – מסר שההתכנסות הייתה ב’הר הבית’ בכללו (תוספתא, סוטה ז, ח). מעניין שעדותו נסמכת על תיאורי התכנסות המונית וקריאה בתורה בימי עזרא ונחמיה, בראשית ימי הבית השני (נחמיה ח, א-יב). אנו למדים מכך על קדמותה של מסורת הקהל, למרות שאין בידינו עדויות נוספות על קיומה.
האם נוכל לדמיין את אלישמע ויהודית, זוג שהגיע למעמד הקהל בירושלים מכפר קטן בגליל עם שלושת ילדיהם הקטנים? הם מביטים בהמון הרב סביבם ומבינים שמשפחתם היא פרט בתצרף הגדול של הכלל, שבלעדיו העם היהודי אינו שלם. הם מביטים זה בזו ומבינים שהם חלק מהסיפור הגדול של העם היהודי לתולדותיו. הם מביטים בילדיהם ומבינים שיש להם אחריות להמשכיות הנצחית. כשהם מביטים בנוף שמסביבם ורואים את ירושלים והר הבית הם מפנימים את ההכרה שירושלים היא הנוף הטבעי להתגשמות ייעודיו של כלל ישראל.
משה רבנו אף ציווה לקרוא את התורה במעמד מתוך ספר התורה שהוא עצמו כתב (דברים לא, ט), ולאחר שפירט את המצווה ציווה להניח את ספר התורה הזה לצד ארון הברית:
וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר, עַד תֻּמָּם. וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה’ לֵאמֹר. לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה’ אֱלֹהֵיכֶם, וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד (דברים לא, כד-כו).
ארון הברית הוצב בקודש הקודשים במשכן ובמקדש. התורה היא התוכן של קודש הקודשים, היא התוכן של השוויון הלאומי, והיא שנקראת באוזני כולם כאחד. זהו המצע הרוחני, התרבותי והלאומי של העם, זהו המכנה המשותף. כשאלישמע ויהודית מאזינים לקריאה בתורה מתוך ספרו של משה רבנו הם גם קושרים את עצמם בשלשלת העברת התורה מדור לדור, וכלשונו של רמב”ם – ‘כיום שניתנה בו בסיני’.
10.2022
