הספר ‘חוטאים וחטאים בארץ ישראל’ נדפס בירושלים בשנת 1924. דוד תדהר לא מצא שם מעוּדָן יותר לספרו, שאינו אלא יומן זיכרונותיו של מפקח משטרת ירושלים בראשית תקופת המנדט הבריטי, שמסכם שנתיים (1924-1922) של חוויות פליליות.
קצין המשטרה, דוד תדהר (יליד יפו, 1897), צבר בעבודתו ניסיון רב בחקירות, ולאחר שפרש מהמשטרה בשנת 1926 הקים בתל אביב (ברחוב אחד העם 30) משרד חקירות פרטי. תדהר, ‘הבלש העברי הראשון’, הנפיק בשנת 1932 סדרה של 28 חוברות עם סיפורים בדיוניים ודמיוניים, שנקראו ‘ספריית הבלש’. גיבור עלילות הגבורה הבלשיות היה הוא עצמו, כשלצדו שני עוזריו הנאמנים ירמיהו וסעדיה התימני, יחדיו פענחו תעלומות פשע חובקות עולם, חיפשו אוצרות זהב ואיתרו צוואות אבודות. במשימות נועזות בין לונדון, הרי השומרון, פריז, מערות ים המלח ותל אביב הם הפילו בפח את ‘התליין מקורפו’, ‘הערפד’ ופושעים נוראים אחרים. סדרת החוברות קצרה הצלחה רבה בתוך זמן קצר, וקוראים רבים מכל הגילאים גמאו בשקיקה כל חוברת חדשה.
כריכת החוברת הראשונה בסדרת “ספריָת הבלש”, עם דיוקנו של דוד תדהר.
בכל זה לא היה די לאישיותו הפורה וההיפר-אקטיבית של תדהר. הוא המשיך בפעילות ספורטיבית, תחביבו עוד מהימים ששיחק בקבוצת הכדורגל של מכבי תל אביב בשנת 1913, ועסק בפעילות ציבורית נמרצת לעידוד הספורט העברי. נשאר לו גם זמן לתחביב אחר שהפך למפעל חיים. הוא ליקט וערך – בחושיו הבלשיים, באמצעות שאלונים מפורטים וידע אישי רב – ביוגרפיות קצרות של כ-6,000 מחלוצי ההתיישבות בארץ ישראל, בוניה ועסקניה. את החומר העצום, שלא היה מבייש שום מסד נתונים מודרני, ערך תדהר בתשעה עשר כרכים של ‘אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו’. אנציקלופדיה זו, שכל כרכיה זמינים במרשתת, נחשבת עד ימינו מקור ביוגרפי ראשון במעלה, לעתים מקור יחידי, של מאות רבות של אישים שתדהר הציל משר השכחה. מעת לעת, עזב תדהר את עיסוקיו המגוונים והשתתף בטקסים המסתוריים של מסדר ‘הבונים החופשיים’.
אפשר להמשיך ולספר עוד ועוד על דמותו הססגונית של דוד תדהר, אבל נחזור לענייננו – ספרו ‘חוטאים וחטאים בארץ ישראל’. אבל רגע אחד לפני שנקרא את אחד הסיפורים, נשים לב להקדשת התודה בפתיחת הספר “לקצין המשטרה בחיפה, מר ב. שיתרית”.
בכור שלום שטרית (יליד טבריה, 1895), היה עמיתו הגלילי לעבודה של תדהר בראשית ימי המנדט הבריטי. הוא פיקד על משטרת טבריה והיה גם הוא קצין חקירות. לימים היה שטרית יליד הארץ היחידי בין חותמי מגילת העצמאות ושר המשטרה הראשון בממשלות ישראל במשך 19 שנה (!).
בעמודים 35-34 בספר ‘החטאים והחוטאים’ מגולל תדהר בלשון היתולית ודרמטית (ובמטבעות לשון מקראיות) את עלילות “גנבת פשטידאות בשבת”, שמתרחשות בחצרות שכונת הבוכרים שבעיר הקודש:
גם אלה מאתנו שהצליחו להתגבר על ניבים כמו ‘צִיקֵי הקדרה’ (התבשיל שנדבק לדפנות הסיר), ‘תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה’ (אבל כבד) או ‘קִבְּצוּ פָארוּר’ (שחורים כשולי הקדירה), ספק אם יבינו את הסיפור ללא הכרת הרקע שלו: הכנת החלות, העוגות או הפשטידות לשבת הייתה מלאכה נשית מייגעת. תנור לא היה מצוי בבתים הפרטיים, אפילו לא בבתי האמידים, ותהלוכות תבניות הבצק הקלוע בדרך אל התנור וניחוחות המאפים בדרך חזרה משם לקראת כניסת השבת היו חלק בלתי נפרד מההווי החיים והחברה בירושלים.
“עם עלות השחר התחילה עקרת הבית בעבודתה והיא – רחיצת החיטין. שמים היו אותן באגן מים ומשפשפים היטב להסיר את הטעם המר של זרעי הבר שנתערבבו בהם, אח”כ היו שֹׁטחים אותם על מחצלאות בחדר או על הגג השטוח. בזה תמו ההכנות לפני הטחינה. משטחנת הקמח הושבו החיטים טחונים ומעורבים. על בעלת הבית היה לנפות ולהפריד את הסובין ואת הסולת. מהסולת הוכנו החלות והפשטידות לשבת ולחג. עיקר הסבל היה באפיָת הלחם. רק 3 תנורים היו בכל העיר. התור לאפיָה היה ארוך. הצפיפות רבה ולא פעם היו ככרות הלחם חרוכות או שלא נֵאפוּ די צורכן. מה גדול היה צער האֵם והרעיה העמלה ודואגת ללחם משפחתה! המשפחות שהיו אמידות יותר שכרו אדם שיוביל את הלחם לתנור ויחזירוהו אפוי. אך רוב הנשים לא יכלו להרשות לעצמן נוחיות זו, נשאו את ככרות הלחם על טבלת עץ לתנור, על ראשן. לא אחת ירדו אגלי זיעה על לחייהן, והקללה ‘בזיעת אפיך תאכל לחם’ נתקיימה באשה” (חנה לונץ בולוטין, אברהם משה לונץ ובני דורו, תרט”ו-תרע”ח 1918-1854, ירושלים תשכ”ג, עמ’ 8-7).
לא רק לאפייה שימש התנור השכונתי, אלא גם פְּלָטָה ציבורית של שבת. עם סיום האפייה בערב שבת, ולאחר שאחרונת הבנות הגיעה לקחת את תבנית המאפים המשפחתית, לא כובו הגחלים אלא כוסו בלוחות פח, ובזה אחר זה הונחו על גביהם סירי החמין. התבשילים המתובלים המבעבעים, ובתוכם ירקות, קטניות ומעט בשר, המשיכו להתבשל במשך כל הלילה והבוקר שאחריו, ולקראת סעודת השבת חזרו נציגי המשפחות אל התנור השכונתי, ברכו איש את רעהו ב’שבת שלום’, שאלו מה חדש, וחזרו הביתה עם סיר ה’עונג שבת’ – החמין (הספרדי), הצ’ולנט (האשכנזי), הטפינה (המרוקאית) או התְבּית (העיראקית), כשמאחוריהם שובל של ניחוחות גן עדן וחתולים מכושפים.
גם בשכונת הבוכרים עמד התנור במרכז ההווי החברתי והקולינרי, כפי שתיאר אחד מדיירי השכונה, הרב אברהם מונסה, שהיה מחכמי ישיבת פורת יוסף:
“בשנת פר”ת יוסף [פר”ת = תר”פ, 1920], בחנוכה, עלינו כל המשפחה והדודים לירושלים וגרנו בשכונת רחובות הבוכרים, בבית המנוח מו’ בנימין גול [ברחוב יחזקאל 37-35]. מול [בית] המרחץ של הבוכרים [ברחוב יחזקאל 36] […] באותם הזמנים לא היו מוכרים לחם מן המוכן בחנויות. במכולת מכרו רק קמח ובבתים היו לשים קמח ועושים עיסה ומברכים על החלה ועורכים את הלחם על מגש עץ ולוקחים לתנור ואופים את הלחם בשכונה. אחרי בית המרחץ היה תנור של יחיא התימני […] בכל יום ששי היו מכינים את החמינין (האוכל של סעודה שניה [היא סעודת הצהריים] של שב”ק [=שבת קודש]) ולוקחים קדרות החמין לתנור והאופה טומן אותם בתנור, וביום שב”ק אחר תפלת שחרית ומוסף, בערך בשעה 10-9, כל אחד הולך לתנור ומכיר את הקדירה שלו, ולוקח אותה לביתו” (א”י מונסה, פדה את אברהם, א, ירושלים תשנ”ו, עמ’ תט-תי).
הגנבים משכונת הבוכרים לא המתינו עד הבוקר, אלא כילו את סירי החמין בתנור השכונתי באישון לילה. הבלש תדהר חקר ומצא שהגנבים היו, כאמור, “המהגרים הפרסים שעלו בשנה זו לא”י עם הטף אשר ברגליהם, ושכנו כבוד בשכונה הזאת”. יהודים עלו מפרס (אירן) לירושלים במספר גלים בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, במיוחד לאחר הצהרת בלפור (1917). מרביתם הגיעו ארצה מהערים משהד, יזד, המדן, טהרן וג’הרום, בדרך כלל מרוששים ומדולדלים מנכסיהם ומכספם, בשל הרדיפות והגזרות שסבלו. מעט הכסף שהיה בכיסיהם אזל או נשדד בטלטלות נתיבי הים מנמל בושהיר שבמפרץ הפרסי, דרך בומביי וסואץ ליפו, או בנתיבי היבשה דרך בגדד, דמשק וצפת. כשהופיעו בשערי ירושלים, היו העולים החדשים מפרס דלים וחסרי כול, והתקשו מאוד למצוא מקורות מחייה בעיר הענייה ממילא.
על מצבם השפל של בני העדה הפרסית דיווח עיתון ‘המגיד’ בשנת 1901:
“הרעש הנורא” שנזכר כאן היה צו הגירוש שהוציא השליט העות’מאני כלפי היהודים הפרסים בשנת 1892, משום שראה בהם נטל כלכלי וחברתי בלתי נסבל (ראו: ד’ גנחובסקי, סיפורים ירושלמיים, ירושלים תשמ”ט, עמ’ 69-66). צו הגירוש, החריג בחומרתו, אמנם לא יצא אל הפועל לבסוף, אך מלמדנו עד כמה היה מצבם של עולי פרס קשה.
עולי פרס התרכזו במספר שכונות בירושלים החדשה, אך לאלו מהם שהתיישבו בשכונת הבוכרים היה סיפור מיוחד. אלו הם אנוסי משהד – יוצאי העיר משהד שבצפון-מזרח איראן, שנאלצו להמיר דתם לאסלאם בשנת 1839, אך המשיכו לשמור על יהדותם בסתר. בשנת 1900 יצא חאג’ מחמד איסמאעיל ממשהד, כדי לקיים את מצוות עליית הרגל למכה. הוא כבר היה בשנתו ה-70, וכינויו ‘חאג” מסגיר את העובדה שכבר קיים את המצווה זה מכבר, אבל הפעם מצוות החאג’ הייתה רק סיפור הכיסוי. בפועל, התכוון חאג’ מחמד להגיע לירושלים, להתיישב בה ולחשוף את יהדותו. כאן שינה שמו לחאג’ יחזקאל ובנה את ביתו בשוליה הצפוניים של שכונת הבוכרים (ברחוב אדוניהו הכהן 6). בעקבותיו עלו לירושלים משפחות אנוסים נוספות ממשהד, ובהן משפחת כהן אהרונוב שבחצרה הוקם בית הכנסת חאג’ אדוניהו בשנת ה’תרס”ב (1902) (ברחוב אדוניהו הכהן 7).
התצלום: באדיבות תמר הירדני
‘גנבי הפשטידאות’ לא היו פושעים אמתיים אלא פשוט עניים אומללים ורעבים ללחם שביקשו לשרוד. סיפורם הקשה הוא גם סיפורה של תקופה שממנה צמחה והתפתחה ירושלים החדשה.
תודתי לידידי, פרופ’ דוד אסף, על הערותיו. הטור התפרסם גם בבלוג עונ”ש בעריכת אסף.
9.2022
