גיליון 177, תמוז תשפ”ג
בשבוע שעבר סיפרנו כאן את סיפורו של ר’ שלמה זלמן פרוש, מייסד חברת ‘גמילות חסדים’, שבעקבות הסתבכות בפרשיית הלוואה תרם סכום של 110 נפוליאוני זהב לבניין בית הכנסת בית יעקב בשכונת בית ישראל, והוא הנדיב שהונצח בעילום שמו בכתובת ההקדשה בבית הכנסת, בה הוא מכונה “הפלאי והנעלם”.
מיהו הנדיב המסתורי, ומדוע “שמו פִּלְאי ונעלם”? הסיפור מאחורי כתובת ההקדשה מבית הכנסת בית יעקב בשכונת בית ישראל
את ההלוואה נטל פרוש לצורך תמיכה בעניי ירושלים. זו לא הייתה תמיכה מקרית או אקראית, אלא מפעל של חסד. ר’ שלמה זלמן פרוש הקים בשנת 1870 את חברת ‘שערי חסד – גמילות חסדים הכללי’, ואותה הוא ניהל. ב־1876 חנך בעיר העתיקה מתחם שכלל משרדים, יחידות מגורים לנזקקים, ישיבה, בית כנסת ומוקד הלוואות לטווח רחוק וללא ריבית. זוהי ‘חצר גמילות חסדים’, שכתובתה כיום ברחוב הביכורים 4 שברובע היהודי.
“היה זה אחד מבתי החסד המועילים והחביבים על העם בירושלים של אותה תקופה. פעם או פעמיים בשבוע היתה הקופה נפתחת, ועשרות אנשים צבאו על פתח הדלת, איש איש ואִשה אִשה, עם חבילה קטנה עטופה במטפחת תחת בית השחי, מצפים להיכנס פנימה. שמה היו פורשׂים את החבילה לפני ר’ שלמה זלמן פרוש, יהודי חבוּש קָפְטָן [מעיל ארוך בתורכית (קפוטה)], עטוף חגורה רחבה, זקן יפה עוטר את פניו הפיקחיים והרציניים […] וכל שבא לקחת הלוואה מוציא את אשר במטפחתו: פמוטי כסף, שעון, כפיות, גביעים – שרידי העושר, מזכרת ימים טובים במשפחה, והוא – ר’ שלמה זלמן – שוקל ובוחן ובודק ופוסק: כך וכך אפשר לתת בגמילות חסד על כלי זה […] שתים שלֹש מטבעות זהב נוצצות, לפעמים גם קצת מג’ידות, עוברות לידי הלווה, דלת קופת הברזל נפתחה, והמַשכּוֹן נבלע בתוכו עמוק עמוק. ניתנה קבלה, התנועה נרשמת בספר, והתור ניתן ללקוח אחר” (ג’ פרומקין, דרך שופט בירושלים, תל אביב תשט”ו, עמ’ 31).
ב־1908, כדי להקל על מצוקת הדיור של העניים, רכשה החברה שייסד פרוש אדמה טרשית ממערב לעיר, ועליה הוקמה שכונה הנושאת את שמה של החברה – שערי חסד. בכ”ג בתמוז תר”ע (1910) נולד הילד הראשון בשכונת שערי חסד – שלמה זלמן אוירבך, שנקרא על שם אבי אמו – ר’ שלמה זלמן פרוש. ר’ שלמה זלמן אוירבך גדל והתחנך, גידל וחינך כל ימיו בירושלים, ונחשב לאחד מחשובי הפוסקים האשכנזים במאה ה-20 (נפטר בשנת 1995).
נשוב אל חצר גמילות חסדים שבעיר העתיקה: צפון הרובע היהודי, שהיה בשכנות לרובע המוסלמי, ניטש בלחץ הפרעות בתקופת המנדט הבריטי. זהו הרקע לעזיבתה של חצר גמילות חסדים ב־1936. זו גם הסיבה שאזור זה נמצא מחוץ לקרבות הרובע היהודי במלחמת השחרור (1948), ולכן החצר לא חרבה ונשארה בצורתה האותנטית עד ימינו. על כמה מפתחי הבית אפשר להבחין בשקעי המזוזות של המבנה ההיסטורי, לפעמים לצד מזוזות ‘מודרניות’:
במבנה שרדה כתובת הקדשה קדומה, המנציחה את זכרה של “האשה הכבודה הנגידה הצנועה והחסודה נדבת לב מנב”ת [=מנשים באוהל תבורך]” רבקה רובלסקי מוויניצה שברוסיה (בימינו באוקראינה), שתרמה 170 נפוליאוני זהב (‘נפוליאון זהב’ הוא כינוי של מטבע צרפתי על סך 20 פרנק, שהיה בשימוש נפוץ ברחבי האימפריה העות’מאנית בשלהי ימיה), בשנת 1898:
חוקר ירושלים פנחס גרייבסקי תיעד כתובות הקדשה נוספות שהיו בחצר גמילות חסדים, כגון זו המנציחה את נדבתם של התורמים לבניין בית המדרש. אחד מהם, חיים אברהם שרגא גוטמן, הקדיש מצוואתו 300 נפוליאוני זהב עבור עשרה תלמידי חכמים שיקדישו את עתותיהם לתלמוד תורה, בתמורה ש”ישמרו את הירצ”ט עד בג”צ בב”א” – כלומר, שיגידו קדיש בתאריך פטירתו (יארצייט), עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן:
פ’ גראייבסקי, אבני זכרון: אבני קדש בירושלם, ירושלם תרפ”ח, ג, [עמ’ 18].
בקיץ 1972 שוקם המבנה בידי ישיבת ‘בתוככי ירושלים’ של חסידות לֶלוב, ועד היום הוא משמש את החסידים לתפילה וללימוד במשך כל שעות היום.
