גיליון 207, אדר ב’ תשפ”ד
ארבע מאות שנים שלטו העות’מאנים בירושלים – בשנים 1917-1517. יובל שנות השלטון הראשונות זכורות לטוב, במיוחד תחת הנהגתו של הסולטן סולימן ‘המפואר’ (1566-1520), בזכות ביטחון, יציבות ושגשוג יחסיים.
חומת העיר העתיקה בבול אמריקני. החומה נבנתה בימי הסולטן סולימן (1542-1538), והיא מסימני ההיכר הבולטים ביותר של תקופת שלטונו.
במחצית השנייה של המאה ה-16 החלה התפנית השלילית במצבה של ירושלים, שהושפעה מן המשבר הכלכלי והשלטוני באימפריה כולה. הציפיות הגבוהות מן השלטון העות’מאני, שנראו מבטיחות בשנותיו הראשונות, החלו להכזיב. אמנם גם בימי שלטונו של הסולטן סלים השני (1566–1574) נמשכו ימי השלווה היחסית, אבל האינפלציה הגואה ברחבי האימפריה בלמה את התפתחות השווקים, ורפורמות בשיטת המיסוי הכבידו על האזרחים. בימי שלטונו של הסולטן מורָד השלישי (1574–1595) החריפו סימני המשבר, והחולשה הכללית מצאה את ביטוייה בסדרת התנכלויות לאוכלוסיית המיעוט היהודי, ובהתמודדויות קשות מול שליטים מקומיים.
ירושלים במאה ה-16, במבט מהר הזיתים (C. Duchetti, Hierusalem, [Venezia] [1570]
אוסף המפות ע”ש לאור, הספרייה הלאומית, ירושלים). שימו לב לפרצות בחומת העיר, שכנראה הושלמה מאז בהדרגה.
אחד הביטויים המעניינים להתנכלויות אלה היה גזרות הלבוש. גזרות שלטוניות לאפליית בני מיעוטים – יהודים ונוצרים – מוכרות עוד מימי התקופות המוקדמות של שלטון האסלאם. ‘תנאי עומר’ (או ‘חוזה עומר’) – קבצי חוקים לא אחידים שעניינם אפלייה גזעית ודתית, קבעו לעתים איסורים על חבישת פרטי לבוש אופייניים למוסלמים, כגון קלנסווה (כובע מחודד) ועמאמה (סוג של צעיף) מחד גיסא, או חיובים ללבוש פרטי לבוש שיבחינו אותם מן המוסלמים, כגון זונאר (סוג של אבנטים) למותניהם, מאידך גיסא.
זיהוי היהודים בארץ ישראל בסימן צהוב (!) מוכר כבר בתקופה הפאטימית (במאה ה-11) ובתקופה הממלוכית (במאה ה-14). תחת השלטון העות’מאני הוא נזכר לראשונה בשנת 1565, בעדותו של הנוסע הנוצרי יוהאן הלפריך:
“העיר הזאת, ירושלים, אינה בנויה בשלימותה, ויש בה עוד הרבה רחובות שוממים, המיושבים אוכלוסיה מועטת. התושבים הם אנשים פשוטים אשר בניָנים יפים ועדינים אינם דרושים להם, והמסתפקים במועט, כל כמה שידם משׂגת. העיר אינה מרובת אוכלוסין כלל וכלל, ומרבית תושביה הם יהודים ונוצרים, אף על פי שגרים בה גם מָאוּרים [=מוסלמים מקומיים] אחדים ותורכים מתֵי מספר […] הנוצרים כורכים על ראשם צניף שלו שנים או שלושה צבעים, היהודים צניף שהוא כולו צהוב, הסָרָצינים [=המוסלמים המקומיים] והתורכים – צניף לבן והארמנים צעיף כחול, כך שאפשר להכיר כל כת וכת לפי צבע הצניף” (מ’ איש שלום, מסעי נוצרים לארץ ישראל, תל אביב 1979, עמ’ 301).
זהו הרקע לתלונה שהוגשה לסולטאן בשנת 1583 (שנת 961 לה’גרה) נגד הסָנְגָ’ק-בֵּיי (השליט המקומי) והקאדי (ראש חכמי המוסלמים) בירושלים, בגין התנכלות ליהודים בתוך בית הכנסת, בתואנה שהם עוטפים את ראשם ב”צעיף מקווקו” לבן, כלומר בטלית, במקום בבגד צהוב המחויב לכאורה בחוק.
א’ כהן, יהודי ירושלים במאה השש עשרה לפי תעודות תורכיות של בית הדין השרעי, ירושלים תשל”ו, עמ’ 47.
נוכל רק לדמיין את האֵימה שנפלה בבית הכנסת (הוא בית הכנסת המכונה בימינו הרמב”ן, שהיה באותה עת בית הכנסת היחידי בירושלים), בשעה שפרצו אליו נציגי השלטון העות’מאנים בעיצומה של התפילה ודרשו מן המתפללים להסיר את הטליתות מראשיהם. על פי נתעודה הנ”ל, הסולטן נענה לפנייתם של היהודים בירושלים, ודרש מפקידי שלטונו לחדול “להתערב בענייניהם”. הוא גם גער בהם, כנראה על כך שפגעו באוטונומיה של היהודים, ובכך הפרו את חוקי האסלאם (“בניגוד לשריעה הנאצלה”) ואת החוק העות’מאני (“ולקאנון”).
בני משפחת בנזימן פוסעים בעיר העתיקה כשהם מעוטפים בטליתות, 1927 (מקור: קוטלר, אוסף מוזאון חצר היישוב הישן, אוסף יד יצחק בן צבי).
שאלה שהופנתה אל ר’ דוד אבן זמרה (רדב”ז), מגדולי חכמי מצרים שעלה לירושלים בשנת 1588 ושימש בה רב ודיין, מוכיחה שהבעייה לא נפתרה גם לאחר מתן הצו הסולטָני:
“שאלה: על ענין אשר שאלת, תפלין וציצי'[ת] איזה מהם קודם, לפי שראית מקצת חכמים מתעטפים בציצית תחלה ואחר כך מניחין התפלין.
תשובה: יפה כתבת, כי על דרך האמ'[ת] צריך להתעטף בציצית תחלה […] ואם יש סכנה בדבר, כגון בירושלם תוב”ב, שמונעים הישמעאלי'[ם] את הישראלים מלהתכסות בטלית של צמר, לפיכך יעשה לו טלית קטן של צמר תחת בגדיו ויברך עליו, ויכוין לפטור בברכה זו גם את הטלית הגדול של פשתן שבו הוא מתכס'[ה] בב”ה [=בבית הכנסת]” (שו”ת רדב”ז, ח”ד סי’ רמד).
על פי ההלכה, לקראת תפילת שחרית יש להתעטף בטלית ורק אחר כך להניח תפילין. השאלה שהופנתה לרדב”ז התעוררה לאחר שנצפו “מקצת חכמים” כשהם יוצאים מבתיהם לרחוב כשהם מעוטרים בתפילין, ולאחר שנכנסים לבית הכנסת הם מתעטפים בטלית. הפוסק השיב שזהו המצב בירושלים, שבה נאסר על יהודים להתעטף בטלית ברשות הרבים ו”יש סכנה בדבר”, וכדי לא להסתכן בפגיעה מצד המוסלמים (“הישמעאלים”) נכון הוא לשנות את סדר הפעולות.
גזרת הלבוש במחצית השנייה של המאה ה-16 היא אחת מסדרה של תקנות מפלות נגד יהודים בירושלים באותה עת, על כך נרחיב אי”ה בפעם אחרת.
