גיליון 214, אייר תשפ”ד
את המכתב ההיסטורי הבא קיבלתי מידידתי, מורת הדרך המצוינת נעמה קמפניינו אבן ארי:
המכתב, שנכתב באיטלקית, נשלח ממִלְכָּה קאסוטו לאחותה חולדה קמפניינו, סבתה של נעמה. מלכה וחולדה היו בנותיהם של הרב פרופ’ משה דוד אומברטו ושמחה ביצ’ה קאסוטו, שעלו מאיטליה בשנת 1939, ברקע פרסום חוקי הגזע. הרב קאסוטו היה פרופסור למקרא באוניברסיטה העברית ומעורכי האנציקלופדיה העברית והאנציקלופדיה המקראית. מלכה, בתם הבכורה, הייתה ד”ר ללטינית וליוונית וספרנית ראשית במחלקת העתיקות של המנדט הבריטי ומדינת ישראל.
מִלְכָּה קאסוטו יושבת מימין, לצד אחותה לאה ועם הוריהן הרב פרופ’ משה דוד אומברטו ושמחה ביצ’ה קאסוטו, תחילת שנות ה-40 של המאה ה-20. באדיבות המשפחה.
המכתב נושא את התאריך 29 ביוני 1948. באותה עת, מדינת ישראל כבר הייתה בת חודש וחצי, אך תושבי ירושלים לא היו עסוקים בחגיגות הלל. ‘ההפוגה הראשונה’ במלחמה הייתה בעיצומה (9.7-11.6), אבל החרדות מפני גורל המערכה לא נרגעו. מעל לכל, ריחפה על העיר אימת הרעב בשל המצור הערבי המתמשך. ב-6 ביוני הודיע דב יוסף, המושל הצבאי בירושלים, על צמצום מנת הלחם ל-166 גרם לאיש. כעבור ארבעה ימים הצליחה שיירת משאיות בפעם הראשונה לעבור ב’דרך בורמה’ – נתיב עוקף אזור לטרון ושער הגיא, ובכך לפרוץ את המצור על ירושלים. בתוך שבוע קיבלה ירושלים 2,800 טון מזון, סיוע קיומי שהיה משמעותי ביותר, אבל רחוק מלספק את צרכי תושביה. חולדה עצמה פונתה עם שני ילדיה מקיבוץ יבנה, שהיה בקו העימות, ולכן קיבלה את המכתב בעת ששהתה בבני ברק. מִלְכָּה, שהייתה עדיין רווקה, התגוררה בבית הוריה ברחוב עזה בירושלים.
חלוקת מים בירושלים הנצורה, 1948 (ארכיון הספרייה הלאומית).
המכתב מובא להלן, בדילוגים אחדים, וממנו נוכל ללמוד על חיי היום-יום בעיר הנצורה. תרגמה אותו שושנה קאסוטו עברון, מבנות המשפחה:
ירושלים, 29 יוני 1948
חולדה יקרה,
[…] אתאר לך את חיינו מה-15 במאי [-יום הכרזת המדינה] והלאה. ב-15 במאי סיימתי את עבודתי, עוזרת הבית הפסיקה לבוא, כי נקראה למאמץ המלחמתי (מסכנים! בהמשך ביתם נהרס עם כל תכולתו! אבל, במזל, כולם נצלו), והילדים לא הלכו יותר לבית הספר […]
מאז הלחם נכנס לקיצוב צריך לקנות אותו במקום שם היינו רשומים בשביל הסוכר וכל שאר המצרכים המוקצבים. קצת מרגרינה, קצת שיבולת שועל ועוד כמה שטויות שחילקו במשך ארבעת השבועות של המצור. אבא ואמא התנגדו מאד שאצא, ואני צייתתי בימים הראשונים עד שהגענו לפרוסת לחם היבשה האחרונה. וכשראיתי את דוד, שהיה הכי אכלן, הולך ללקט את כל פירורי הלחם שיכול למצוא, כיוון שהמצות לא השביעו אותו, החלטתי והלכתי לצרכנייה בריצה, ובריצה שבתי עם כמות מספקת של לחם ליומיים לפחות; וכך המשכתי גם בימים הבאים. אבל אני מבטיחה לך שלא היו אלה טיולים מאד נעימים, משום שבכל רגע יכול היה לנחות פגז במרחק לא רב או אפילו על הראש; ידעתי שבבית אבא, אמא והילדים דאגו לי; ובנוסף חשבתי שבבואי הביתה יכולתי למצוא שהפגז או הפגזים התפוצצו שם ומי יודע מה יכול היה לקרות. למזלנו מהראשון ביוני הסכים פולצ’ק [-בעל חנות המכולת] שנקבל את הלחם אצלו, וכך יכולתי לדלל את המסעות שלי, וזאת הייתה ברכה משום שהימים האחרונים היו האיומים ביותר.
בזמן שאני הייתי בדרכים או ניקיתי את הבית וכיבסתי מעט כביסה, אמא הכינה במיומנות בלתי ניתנת להמשׂגה, בהתאם לאמצעים שעמדו לרשותה, את ארוחת הצהריים. זה לא היה דבר כל כך פשוט, משום שבנוסף למחסור בדברי מזון, הייתה העובדה שנשארנו ללא נפט. כמו שכתבתי לך במכתב קודם, אחרי הפעם ההיא שקנינו נפט בזמן השלג, לא קיבלנו יותר חומרי בעירה; בנוסף חסרה כמעט לגמרי אספקת החשמל, כך שלא יכולנו להיעזר אפילו בכיריים החשמליים הקטנים. וכך סידרנו במרפסת (של המטבח), בעזרת פח נפט ישן תנור פרימיטיבי שעבד על עצים (כמובן גם להשיג עצים הייתה בעיה, אבל בעלת פתרון). אבל גם שם, נוסף לשמש שהכתה על הראש הייתה הסכנה המתמדת של הפגזים, ומדי פעם כששמענו אותם קרבים, היינו חייבים לסגת הביתה. ושם אמא בישלה במשך ימים רבים, עד שבעזרת ה’ ושכנים טובים הצלחנו להתארגן אחרת.
אבא בינתיים המשיך בעבודתו (נראה לי שהיה היחיד בכל העיר!), אבל גם הוא הופרע כל הזמן מהפגזים שהכריחו אותו לעזוב את שולחנו הגדול ולתפוס מחסה במקום שנחשב בטוח יותר. אבא עזר לנו גם במשק הבית, לאסוף עצים, וכו’ (הוא אסף עם הילדים מיני עשבי בר למאכל שהכיר עוד מטוסקנה); אבל מעל לכל עזר לנו לרסן את הילדים, שלא אבו להישאר סגורים בבית. הם ביקשו כל הזמן לרדת למטה ולא הבינו את הסכנה הכרוכה בכך, הם האשימו אותנו כפחדנים, באופן כללי הם לא היו שקטים. אבל לאט לאט שושנה ודוד הבינו את המצב ורק דניאל נותר לרטון. על אף הכל באופן כללי הם היו ילדים טובים וגם עזרו לנו לא מעט במטלות הבית. בנוסף, שלא כמו ילדים אחרים שנשארו חודש חסרי מעש, הם לא הפסידו יום של לימודים. כבר מההתחלה, כיון שהבנו מהתחלה שבתי הספר יהיו סגורים לתקופה, אמרתי לשושנה שתכין תוכנית לימודים לשלושתם; היא הכינה, בחן יוצא מן הכלל, לוח זמנים שכלל ארבעה שיעורים לכל אחד מהם. שלושתם לקחו את העניין ברצינות וכך מעשר ושלושים עד אחת הם היו סגורים בחדרם ולא שמענו אותם כלל. אם הם התקשו בדבר מה, הם רצו לסבא לבקש הסבר, וסבא היה תמיד מוכן להשביע את רצונם. כך הם המשיכו במשך שבועיים, אחר כך בית ספר חורב פתח סניף בביתו של הרב יעקובוביץ ושלחנו אותם לשם.
בשעה אחת הכנו את השולחן, כמובן ללא מפה אלא שעוונית, כיון שללא מים וללא נפט אי אפשר לכבס. כדי לחסוך במים הסכו”ם הצטמצם לכדי כף לנפש וסכין אחת לכולם. ארוחת הצהריים, שהייתה תמיד טעימה ומספקת, אודות ליכולות של אמא וגודל הנפש של אבא, שנתן לאמא את האמצעים לדאוג מראש לכל המלאי שהיא חשבה לנחוץ.
אחרי האוכל והדחת הכלים, כשיכולנו לנוח מעט, הנה עניין נוסף, המים היו מגיעים. עניין המים הוא עניין מוסדר להפליא. המים מחולקים לפי כמות מספקת יומית, ובאזורים בהם לא קיימים בארות או מאגרים, מביאים אותם עד הבית במשאיות. כשהמשאית מתקרבת, כולם יורדים עם כל המכלים שלהם לפתח הבית, וכך נוצר תור של כל דיירי הבית, בכל בית אחד הדיירים אחראי על כל הנושא. אנחנו ממלאים את דוד הכביסה הגדול, דלי אחד שקנינו במיוחד ואת ה-anfora sabina (כלי מיוחד איטלקי מנחושת). שני הכלים האחרונים העלנו בקלות למעלה גם מלאים, אבל לא כך היה עם הדוד, אותו היינו מרוקנים עם הדלי עד שנותרה בו כמות מינימאלית שאיפשרה להעלותו.
אני מבחינה שתוך דיבור על המים עברתי מעבר להווה. זאת בגלל שהעניין ממשיך עדיין, ההבדל היחידי הוא שאז עשינו זאת אנחנו המבוגרים משום שלא רצינו שהילדים ירדו לרחוב, ואני עליתי וירדתי במדרגות עם הדלי המון פעמים, אבל עכשיו הילדים עוזרים לנו. נחזור לעבר, אנחנו היינו בני מזל כיון שהמים חולקו אצלנו ביום והייתה רק סכנה שפגז ינחת באקראי במקום שעמדנו, אבל בשכונות אחרות בעיר שהיו חשופות לעיני הערבים, וכשהם ראו התקהלות הם היו מתחילים להפגיז אותם בתותחים, שם המים חולקו בלילה!
אחרי המים, במשך כמה שעות, אחר הצהריים היה ברשותנו, אלא אם כן לא התחילה איזו הפגזה חזקה בסביבה. במקרה הזה היינו צריכים לרדת למקלט, כלומר המעבר שבין הדירות של מאייר ושנפ. באותן שעות שקטות אני הצלחתי לתפור שמלה לשושנה, שהיה לה ממש צורך בה ואמא עשתה שתי גופיות חורף לדוד של לאה.
הגיעה שעת ארוחת הערב והיינו צריכים לחשוב איך להכין, זה לא היה כל כך קל כמו בימים שהיו ביצים, חלב וחמאה, אבל פחות או יותר גם הארוחה הזאת הוכנה ונאכלה. אחר כך, כשאנחנו הדחנו את הכלים, אבא ודוד היו הולכים לבית הכנסת הקרוב למנחה וערבית. הם לא זנחו אפילו ערב אחד את החובה הזאת בשל הקדיש.
הנה הגיע הרגע להכין את המיטות; כמובן בגלל שאלות בטיחות כל המיטות הוזזו. אבא ואמא ישנו בסטודיו (חדר העבודה), הילדים שלושתם ישנו במסדרון ואני במקומי, אבל בכל סימן של סכנה קרובה או רחוקה קמתי והלכתי למסדרון. בהתחלה במקרה של הפגזה עלינו, כולנו ירדנו למטה, אבל אחר כך כשהבנו שסכנת המעבר בחדר המדרגות גדולה מהישארות בבית, החלטנו להתכנס כולנו במסדרון. כך הילדים המשיכו לישון בשקט. לעומת זאת אמא ואני איבדנו כמעט לחלוטין את יכולת השינה שלנו בחודש הזה; אבא לעומת זאת סבל פחות מעניין זה, כפי שאת יכולה לתאר לך, הוא היה משלים שעות במשך היום.
כפי שאת יכולה לתאר לך, הגענו לסוף החודש הזה די עצבניים, אבל, תודה לאל, כבר התגברנו.
אבל מה שהיה נפלא במשך המצור הזה הייתה ההתנהגות של האוכלוסייה, שספגה חוסר נוחות, רעב, סכנות ואסונות בלי להפגין התנגדות. על פניו של כל אחד נרשמה, ללא כל ספק, המצוקה ולעתים גם הכאב, אבל איש לא התמרד; כולם נשארו איש איש במקומו למלא את חובותיו באופן מופלא.
והנוער שלנו לא היו נפלאים? לפני ה 15 במאי הם כבשו את קטמון ואבו טור. בכיבוש קטמון את יודעת כמה היו? בסך הכל 300 בחורים! והם כבשו את השכונה ביום וחצי! ואבו טור נכבשה כולה על ידי 60 בחורים של הפלמ”ח! […]
לא אתאר לך את שמחתנו כשנפגשנו כולנו בבית הכנסת בשבועות. כמובן השמחה הייתה גדולה, אבל הכאב על אלה החסרים היה גדול יותר. כל עוד היינו בחרדה של הסכנה הגדולה, אמנם לא שכחנו, אבל לא היה לנו זמן לחשוב על כך. ברגע שהתחלנו לנשום בחופשיות יותר, הכאב חזר בעוצמה גדולה מבעבר! בנוסף לא ידענו דבר עלייך ועל נורה. ממך קיבלנו באותו היום שהזכרתי מכתב אבל מנורה עדיין כלום. נקווה שבעזרת ה’ כולם בריאים!
עכשיו בשבועות ההפוגה האלה, חיינו חזרו לקצב יותר נורמלי. הילדים חזרו לבית הספר: דוד במרכז ושושנה בסניף; את דניאל אנחנו לא שולחים לדרך הארוכה הזאת בשמש, כי הוא קטן מדי. בין כך וכך הוא יודע יותר מכל חבריו אם נחבר אותם יחד! וחוץ מזה הוא לומד עם סבא מדי פעם.
אני חזרתי לעבודתי; אותה העבודה, אבל בספריית שוקן ומטעם הסוכנות, ואנו מקווים שנקבל משכורת! בסך הכל אנו שלושה בלבד בעבודה, כיון שכל השאר הם בגיוס מלא, כולל בן דור שהוא קצין ארכיאולוגיה. בין השלושה אני הבכירה ביותר!
אמא ממשיכה בעבודתה, אבל עם מעט יותר סיפוק, כיון שקיבלנו חלוקה נדיבה של ירקות ודג קפוא. יש לנו גם מישהי דמוי עוזרת שמורידה מאתנו הרבה דאגות. אבא חזר לעבודתו במלואה, חוץ מההרצאות באוניברסיטה, כיוון שאין תלמידים.
עכשיו שהתרגלנו לחיים רגילים, נקווה שלא נתחיל מחדש כמו קודם, אין לי מושג איך העצבים שלנו יוכלו לזה. הרבה עוזבים את ירושלים, אנחנו לא מאמינים שזה מתאים עכשיו, בנוסף לאן ללכת? היכן יש מקום בטוח יותר? כאן אין אף מקום בטוח לחלוטין. לחזור לאיטליה עם הילדים כמו שאחדים עושים? נוסף לעובדה שהמצפון שלנו נגעל מהמחשבה לעזוב את ארצנו ברגעים אלה, אנו יודעים בוודאות שאנה לא רצתה להחזיר לְעולם את ילדיה לאיטליה. היא הצהירה על כך באזני מילנה ואדלינה טואף. בגלל כל הסיבות האלה אנו חושבים שלא מתאים עכשיו לנקוט עמדה עצמאית ולזוז מרצוננו החופשי […]
מסרי שלום לכולם. לך ולילדים הרבה נשיקות
מלכה
במכתב המרגש נזכרו האחים שושנה, דוד ודניאל. אלו הם שלושת ילדיה של אנה, היא חנה קאסוטו, ש”לא רצתה להחזיר לְעולם את ילדיה לאיטליה”. חנה נולדה באנקונה, איטליה, ב-1911. כשהייתה בת 24 נישאה לרב ד”ר נתן קאסוטו – אחיהן של מלכה וחולדה. כמו אביו, גם נתן כיהן כרב בפירנצה, ובמלחמת העולם השנייה עמד בראש מחתרת להצלת יהודים, עד שנתפס ונלקח למחנה השמדה שממנו לא שב. חנה המשיכה לגדל בתנאים איומים את ארבעת ילדיהם, עד שנשלחה גם היא למחנה המוות אושוויץ. בתה התינוקת של חנה – שהייתה בת ארבעה חודשים בלבד – לא שרדה את השואה, אבל חנה ניצלה ועלתה לירושלים ב-1945, כאן התאחדה עם שלושת ילדיה הנותרים ועם הוריה, שחולצו מציפורני הנאצים בזכות תושייתה ותעוזתה של חולדה.
בירושלים גייסה חנה קאסוטו כוחות נפש מופלאים כדי להעניק לילדיה בית מוגן ועוטף. היא מצאה עבודה כלבורנטית במכון לפתולוגיה שליד האוניברסיטה העברית, וזכתה להערכה מקצועית רבה.
בשעות הבוקר של ה-13 באפריל 1948 יצאה חנה קאסוטו למקום עבודתה באוניברסיטה העברית בהר הצופים. בשל המצב הביטחוני, הנסיעה התנהלה בשיירה מאובטחת. בין הנוסעים היו מרצים ותלמידים באוניברסיטה, רופאים, אחיות ועובדים בבית החולים הדסה וחיילים במשימת האבטחה. בשכונת שייח’ ג’ראח נתקלה השיירה במארב, והמון ערבי צמא דם התנפל על נוסעיה. חלק מכלי הרכב הצליחו להיחלץ ולחזור, אך שני אוטובוסים, אמבולנס ומשוריין ליווי נלכדו במארב. גופתה של חנה קאסוטו נמצאה בין 77 חללי השיירה, והיא הובאה למנוחת עולמים בבית הקברות בסנהדרייה.
שושנה, דוד ודניאל היו יתומים מאב ואם, וגדלו בבית סבם וסבתם בירושלים. המכתב נכתב אפוא כחודשיים וחצי לאחר נפילתה של חנה קאסוטו, ואת כל המתואר במכתב עלינו להעמיד בצל האבל הכבד ששרר בבית. לכך רמזה הכותבת כשדיווחה על דוד וסבו שלא מוותרים על אמירת קדיש במניין, אף שמסוכן לצאת מהבית.
שושנה, דוד ודניאל קאסוטו, 1948. באדיבות המשפחה.
הילדים שושנה, דוד ודניאל היו יתומי השואה והתקומה. השואה – מצד אביהם; התקומה – מצד אמם. הם עצמם, כמו בני דורם – דור השואה והתקומה, שילמו את המחיר הנורא מכול, אבל זכו להניח את התשתית להגשמת חזון הדורות וחלום העצמאות היהודית בארץ ישראל ובירושלים.
תודתי לנעמה קמפניינו אבן ארי ולאביה ראובן קמפניינו (בְּנהּ של חולדה) על העזרה בהכנת המאמר.
