גיליון 210, אדר ב’ תשפ”ד
בימינו, ‘מושב זקנים’ הוא לא כתובת להתהדר בה. הייתם כנראה מעדיפים לבלות את שנות שֵׂיבתכם ב’בית אבות’, ב’נווה הורים’, ב’בית גיל הזהב’, או ב’כפר’ פסטורלי ששמו מצניע את ייעודו האמיתי, אבל נכון שלא הייתם רוצים לגור ב’מושב זקנים’? אז אנחנו כאן כדי להזכיר, שהזִקְנה במסורת היהודית נהנתה דווקא ממעמד חברתי מכובד.
“תנו רבנן: מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם [וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן] (ויקרא יט, לב): יכול אפילו מפני זקן אשמאי [=חוטא]? תלמוד לומר: זקן. ואין זקן אלא חכם, שנאמר: אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר יא, טז). רבי יוסי הגלילי אומר: אין זקן אלא מי שקנה חכמה, שנאמר: ה’ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ (משלי ח, כב)” (בבלי, קידושין לב ע”ב).
ב’יישוב הישן’ של ירושלים, ראו הצעירים באוכלוסייה המבוגרת מקור ללימוד ועצה והביטו בהם בהערכה, ואילו המבוגרים מצדם תרמו לחברה מניסיונם העשיר ומחוכמת החיים. יעקב יהושע, הסופר שתיעד את היישוב הספרדי בירושלים, סיפר על זיכרונות ילדותו:
“ירושלים של ימי ילדותנו היתה ברוכה בזקנים ובזקנות […] זקנים וזקנות אלה זכו לגילויי חיבה מצד תושבי השכונה והחצר שבה התגוררו […] שיתפו עצמם בחיי המשפחות שבשכונה. הם נענו לכל הזמנה של סיוע ועזרה, ובכך רצו להוכיח כי אין ברצונם ליפול למעמסה על שכניהם […] אם אחד מבני המשפחה חש ברע, חלה תינוק או ילד נחבל בחבלה כלשהי, יולדת אחזוה חבלי לידה, הרי המטפלת הראשונה אשר הוזמנה להושיט את עזרתה היתה השכנה […]” (י’ יהושע, ירושלים תמול שלשום פרקי הווי, ג, ירושלים 1977, עמ’ 25).
אבל האוכלוסייה הבוגרת הייתה גם החולייה הכלכלית החלשה בחברה שסבלה ממילא ממחסור קשה. העוני והדלות היו כה קשים באותם ימים, עד שלעתים אפילו כוס תה חם נחשבה ליִקְרת המציאות. זהו הרקע לייסודו של בית תמחוי לתה בירושלים בשנת 1879:
“ויראו האנשים הזקנים והחלשים כי חם לשבת במקום האש והחמים, וישארו שם כל היום ויעסקו בתורה, ולפעמים לנו גם בלילה, עד כי מעט מעט החזיקו זקנים אחדים במקום ההוא […] תבשיל טהעע [=תֵּה] מוכן תמיד לכל עני בודד, זקן וזקנה ונער, אשר דבק לשונם אל חִכּם כל היום ואין ידם משׂגת להכין לָמו תבשיל חם, בבואם אל הבית ימצאו משקה תה נכון לפניהם” (י”ט אייזינשטאט, דעת קדושים, פטרבורג תרנ”ז-תרנ”ח, עמ’ 47-46).
סביב כוסות התה התאספו קשישים שהתיישבו והחלו לשוחח וללמוד בצוותא. כך נולד הרעיון לייסד בית אבות לאוכלוסייה המבוגרת – קבוצה שהיוותה אחוז נכבד מהחברה הכללית, ואם נדייק – בית אבות לאוכלוסייה המבוגרת האשכנזית. לקידומו נרתמו פעילי ציבור בולטים, ובעזרת הכספים שגייס רופא יהודי מאוסטרליה, ד”ר שמואל ברוך סנדרס, נחנך ב־1889 ‘מושב הזקנים הכללי המאוחד’ לאשכנזים. המקום שנמצא לו היה בלב הרובע היהודי, ברחוב העומר 9 (במושגי זמננו).
קירות ופריטים ארכיטקטוניים מהמבנה ההיסטורי של בית ‘מושב הזקנים’ ברובע היהודי, משוקעים כיום בבניין המגורים שנבנה לאחר מלחמת ששת הימים: רחוב העומר ממערב; רחוב השוערים ממזרח.
לפי תקנון המוסד, דיירי מושב הזקנים התחייבו לסדר יום שכלל גם תפילה ולימוד:
“בחצר מושב זקנים ידורו תמיד מי”ד עד י”ח זקנים דירת חנם, וגם אוכל ינתן להם דבר יום ביומו, ולהם בית המדרש של תורה ותפלה בהחצר הזה, ומחויבים הזקנים האלה להתפלל בכל יום בכנופיא [=בצוותא], תפלת בֹּקר וערב בבית המדרש הזה […] הזקנים האמורים מחויבים לאמר בכל יום ויום אחר תפלת שחרית סדר המעמדות עם תהלים, וכן לעת ערב, וילמדו שיעור בכנופיא” (“תקנות לחברת מושב זקנים אנשי המעמד ותבשיל טהעע”, חבצלת, 25.5.1888).
בניין מושב הזקנים היה גבוה באופן יחסי, ובמיקום צפוף, חשוך ולא מאוורר, אך למרות התנאים שהקשו על הקשישים הוא זכה לביקוש רב. בעיתון חבצלת, ביום 12.12.1890, פורסמה מודעה:
על המודעה חתומים מנהלי המוסד: ד”ר שמואל ברוך סנדרס; ישראל דב פרומקין (שהיה גם עורך העיתון חבצלת); ויצחק אייזיק בן טובים – שעלה ארצה באותה שנה, עם קבוצה של ‘חובבי ציון’ מרוסיה, ועד מהרה התבלט כפעיל ציבור חרוץ ומסור.
בשנת 1893 התחדש חידוש שכמותו לא נראה בעיר הקודש: למושב הזקנים נוסף אגף חדש ל…נשים!
“זה זמן רב התאוננו זקנות רבות באזני המנהלים על אשר יגרע זכותן מזכות הגברים, ובפיהן טענה צודקת ‘גברי בעו חיי ונשי לא בעו חיי?’ [בארמית: (וכי) גברים חפצים לחיות ונשים לא חפצות לחיות?]. אך המנהלים לא יכלו למלאות בקשתן מפני המצב המצֻמצם של הקופה, ויחזיקו בהכְּלָל הצודק ‘אין דוחין נפש מפני נפש’. אולם בשנה הזאת [1893], כאשר מצב הקופה הוטב הרבה, ונוסף לזה קרה מקרה כי זקנות אומללות אחדות הושלכו מדירותיהן […] מהרו המנהלים להחליט את ההחלטה הנזכרת בדבר יסוד מחלקה לזקנות, וישכרו מיד שני חדרים מול בית מושב זקנים ויאספו אליהם שבע זקנות אומללות וארוחתן לקחו בחדר האֹכל אשר להזקנים, ובכן נהיה המֹסד פתאום לבית מושב זקנים וזקנות יחד! גם מחלקת הזקנות התפתחה בהדרגה כבית מושב זקנים העקרי. בשנה הראשֹׁנה להוָסדה נתקבלו אך שבע זקנות, ובמשך הזמן הלכה גם המחלקה הזאת הלֹך והתגדל, עדי כי במשך שבע שנים עלה מספר הזקנות החוסות במחלקה ההיא כמספר הזקנים במחלקתם” (ז’ בן טובים, “בתי החסד בירושלם: א. בית מושב זקנים החדש בירושלם”, לוח ארץ ישראל [בעריכת א”מ לונץ], א [תרנ”ו], עמ’ 115).
במקביל, בעיצומו של המסע לגיוס כספי תרומות, איתר סנדרס מגרש גדול בפאתיו המערביים של רחוב יפו ורכש אותו מידי בעליו, ערביי הכפר ליפתא. בשנה שבה נחנך האגף הנשי במושב הזקנים בעיר העתיקה הונחה אבן היסוד למתחם חדש ורחב ידיים ממערב לעיר החדשה, באזור שהיה באותה עת מרוחק ומבודד (כיום: במקום המבנים שברחוב יפו 236-234, ליד התחנה המרכזית). מלאכת התכנון של המתחם הופקדה בידי האדריכל הגרמני הירושלמי קונרד שיק, ובסיומה נבנו בו בהדרגה 13 בניינים, ובהם בית כנסת, ספרייה, חדר רחצה ומרפאה. בחצרות שבין הבניינים נִטְעו עצי אקליפטוס, זית וברוש. בתוך שנתיים עלה מספר הדיירים מ-43 גברים ל-65 גברים ו-25 נשים. בתוך כך, הציב משה שפירא שעון שמש בחצר מושב הזקנים, לרווחת הדיירים שנעזרו בו אולי כדי לחשב את שארית ימיהם. על שפירא ואומנותו הייחודית כתבנו כאן בעבר:
משה שפירא: האיש שהקדים את זמנו
בתי מושב הזקנים ברחוב יפו, 1910 (ארכיון עיריית ירושלים).
“רשימת הזקנים והזקנות לשנותיהם וארצות מולדתם”, 1896. מעניין לשים לב לגיל הקשיש ביותר – 94 ולגיל הצעיר ביותר – 60. מעניין גם לשים לב להשתייכותם העדתית של הדיירים – אשכנזים ואשכנזיות בלבד… כמעט. נמצא גם דייר אחד ממוצא מרוקאי! (מתוך: בן טובים הנ”ל, עמ’ 120).
הזמנה להדפסת מסמכים רשמיים של “מושב זקנים וזקנות המאוחד” מדפוס מונזון בירושלים, 1935 (מקור: שמעון ברמץ [לבית מונזון], שמור בארכיוני האישי).
בראשית המאה ה-20 נגאל מושב הזקנים מבדידותו, עם הקמת בית המרפא לחולות רוח ‘עזרת נשים’ מולו, מצדו הדרומי של רחוב יפו (1902), ועם השלמת בניין בית החולים שערי צדק ממזרח לו (1902). בתקופת המנדט הבריטי נוסדה שכונת רוממה לא הרחק ממנו, אבל גם הכפר שייח’ באדר הלך והתרחב, ובתים ערבים חדשים נבנו לצדו. לאחר מלחמת השחרור (1948) עזבו תושבי שייח’ באדר את בתיהם והאזור התפתח והפך לאזור עירוני צפוף והומה אדם.
מושב הזקנים ברחוב יפו, במפה בריטית משנת 1936 (עיבוד: תמר הירדני, ויקיפדיה).
בשנת 1966 נמכר מתחם מושב הזקנים, והוסב למטרות מסחריות. מהבתים המקוריים לא נותר זכר, ועל חורבותיהם עומדים כיום בנייני מסחר ומשרדים מגושמים. המוסד עצמו עבר לשכונת קטמון (לרחוב מעלה זאב 3), ומתפקד עד ימינו בשם… ‘נווה הורים’.
התנצלות: בניוזלטר של השבוע שעבר, בנושא מוסא כאזם אל-חוסייני, הוצג צילום מקטע עיתון ערבי. ההסבר והתרגום שנלוו לו הם שגויים. שגיאה נוספת היא בעניין הצהרת בלפור, שהייתה בשנת 1917, ולא כפי שנכתב בשגגת-מקלדת. עם הקוראים העירניים התודה, ועם כל השאר – הסליחה.
