פאני שוורץ – התינוקת הערבייה שנולדה עם שחרור העיר העתיקה
גיליון 303, כ”ח באייר תשפ”ו
על הרגעים הניסיים של גאולת ירושלים במלחמת ששת הימים שרה נעמי שמר “שופר קורא בהר הבית בעיר העתיקה”, אבל האמת היא שקול השופר הבליע קולות של ניסים מופלאים אחרים, ידועים פחות. אחד מהם היה קול הבכי הראשון של תינוקת מהעיר העתיקה, שהגיחה באותם רגעים ממש לאוויר העולם. לא הייתה זו עוד תינוקת רגילה, וסיפור חייה – שהחל ממש באותם רגעים – גם הוא לא רגיל כלל וכלל.
החפ”ק של הצנחנים בפסגת הר הזיתים. במרכז התמונה (פונה שמאלה) – מפקד חטיבה 55, אל”מ מוטה גור.
אבל נתחיל מההתחלה. אריק באוכמן היה מילואימניק בפלוגה א’, גדוד 66, בחטיבת הצנחנים 55 בפיקודו של מוטה גור. כשקיבל צו 8 ביוני 1967 הוא היה בסך הכול בן 23. ביחד עם חבריו יועד לצניחה קרבית בחזית המצרית בסיני, אבל כניסתם של הירדנים למערכה גרם לשינוי פתאומי במשימה, והוא נשלח לירושלים. בתוך זמן קצר מצא עצמו בלב המלחמה ששינתה את ההיסטוריה. מבית הספר לשוטרים שליד גבעת התחמושת שעט עם חבריו להר הצופים, ומשם להר הבית ולכותל המערבי. דמעות ההתרגשות העצומה על שחרור הר הבית והעיר העתיקה התערבלו עם דמעות הכאב על האבדן הנורא של החברים הקרובים.
אריק באוכמן (מוקף בעיגול אדום) ברגעי שחרור הכותל המערבי. בתחתית התצלום משמאל (עם משקפיים וכובע) – אלוף הרב שלמה גורן, הרב הראשי לצה”ל. מאחוריו (מזוקן) – סגן ראש עיריית ירושלים, הרב שאר ישוב כהן, לימים – רבה הראשי של חיפה.
עד כאן – הסיפור ידוע ומוכר, וכאן הוא באמת יכול היה להסתיים. אבל על המפנה המפתיע בהמשכו של הסיפור מספר באוכמן:
“בעוד שאנו עומדים ברחבת הכותל, מתרגשים, בוכים ומתעדכנים בפרטים, יצא אלינו ילד ערבי מתוך אחת ה’חוּשׁוֹת’ שברובע המוסלמי וקרא קריאות בערבית שלא הבנו את פשרן, וכשהוא ראה שאיננו מבינים הוא הסביר לנו בתנועות ידיים שאמא שלו עומדת ללדת. התגובה הראשונה שלי לילד הייתה: ‘בולשיט, טוק טוק’, כשאני בטוח שהוא מנסה להתל בנו או להכניס אותנו למלכודת. לאחר מכן החלטתי עם חברי החובש להיכנס בכל זאת לחוּשָׁה, ואז הסתבר שהאישה באמת כורעת ללדת, החובש צעק לי לארגן מימיות כי לא ייתכן ליילד אותה עם המים המזוהמים שיש לה באמבטיה, ובאמת יצאתי וארגנתי עשר מֵימיות. בינתיים הזעיקו את הרופא ד”ר אלי פרנד שלא חשב פעמיים לפני שמיהר לטפל בה. זה היה מעשה נאצל ובלתי נתפס, שכן הוא הגיע אחרי לילה בו הוא טיפל ב-40 פצועים וקבע מוות על 34 לוחמים. הדבר שלכאורה היה הכי לא הגיוני הוא לטפל באישה ערבייה, ובכל זאת הוא נזעק כדי לעזור לה, ולעולם לא אשכח את הצעקה שלו בסיום הלידה: ‘העיקר לא חייל’, כשהוא מתכוון לכך שיילד בת ולא בן” (מ’ אריאלי, “הצנחן בסיפור מטלטל: אחרי שחרור הכותל ניגש אלינו ערבי וסימן: תצילו את אמא”, הידברות, 18.5.2023).
הרופא המיילד, ד”ר אלי פרנד, החליט בו במקום לקרוא לילדה חולדה, על שם שער חולדה שבכותל הדרומי הסמוך.
זהו סיפור אנושי וערכי, וגם הסיפור הזה היה יכול להסתיים בנקודה זו. כך גם חשב באוכמן בעצמו, שכבר למחרת עשה עם חבריו הלוחמים את דרכו לקרבות ברמת הגולן, אל מול האויב הסורי. המלחמה הגיע לסיומה, באוכמן חזר למסלול חייו האזרחיים, וזיכרון היולדת הערבייה מן העיר העתיקה התעמעם ופינה את מקומו לזיכרונות אחרים.
שנים לא מעטות חלפו, והסיפור קיבל תפנית נוספת, מפתיעה ומטלטלת. בשנת 1988 צפה אריק באוכמן בטלוויזיה בביתו, כשבמסך מולו מופיעה אישה שמספרת במבטא הונגרי את סיפור חייה: יהודית שוורץ, ילידת בודפשט, ניצולת שואה ושורדת אושוויץ, שאיבדה את כל משפחתה ועלתה ארצה באוניית מעפילים עם עליית הנוער, כשהיא בת 15. בירושלים נישאה לערבי ונאלצה להתאסלם, ואיתו היא נשארה מעבר לגבול הישראלי לאחר מלחמת העצמאות (1948). תחת בעלה היא סבלה מכות והשפלות, וסופו שלקח אישה אחרת ועבר איתה לרבת עמון. יהודית נישאה בשנית לערבי, איתו חיה בעיר העתיקה תחת שלטון ירדני. איחודה של העיר ירושלים במלחמת ששת הימים (1967) היה גם סיפור איחודה של יהודית שוורץ עם בני עמה.
בעוד באוכמן משנה את תנוחת הישיבה בכורסת הטלוויזיה ומאזין לסיפורה המיוחד של האישה שבמסך, היא החלה לתדהמתו לגולל את סיפור לידת בתה על ידי חיילי צה”ל בעיר העתיקה… סיפור שהוא הכיר היטב. רק עתה הוא החל להבין שיהודית שוורץ היא היולדת מימי שחרור העיר העתיקה, והתינוקת שנולדה הייתה… יהודייה! בשלב זה של חייה כבר הייתה התינוקת בת 21, ושמה היה פאני. השם חולדה, איכשהו, לא הצליח להתחבב על הוריה.
שנים רבות נוספות באו והלכו. רק בשנת 2017, כשאריק באוכמן כבר בן 73 והתינוקת פאני שוורץ כבר סופרת את שנתה ה-50, נפגשו השניים סוף סוף. וכך סיפר באוכמן:
“שנינו בכינו כמו ילדים קטנים. פאני סיפרה לי שבמשך שנים אמא שלה רצתה לחסוך ממנה את הסיפור הקשה על לידתה, אז היא התעלמה ממנו ורק סיפרה על הזיכרונות מאושוויץ. היא לא הבינה למה אימה בוכה בכל שנה מחדש ביום הזיכרון ותמיד הייתה אומרת: ‘אני מבינה שיום השואה קשה עבורך, אבל למה ביום הזיכרון את בוכה? את מי איבדת?’ באחת מאותן שיחות נפתחה האם וסיפרה לה הכל, ובעיקר ציינה את אצילות הנפש של הרופא ד”ר פרנד שנהרג במלחמת יום כיפור, מטיל שפגע במסוק חילוץ אליו הוא צורף כרופא. פאני סיפרה לי שהיא גדלה בידיעה שד”ר פרנד הוא כמעט כמו אבא שלה, אותו לא הכירה, שכן הוא נפטר כשהייתה קטנה. היה מרתק גם לשמוע שפאני נשואה ליהודי ויש לה שני בנים, הבכור שירת באותם ימים בצה”ל מבלי לדעת על כך שסבו ערבי, מתוך חשש שזה עלול לפגוע בשירותו הצבאי, אבל פאני הבטיחה שעוד יבוא יום בו היא תחשוף לפניו את הסיפור שלה שיכול להתאפשר רק בעם כמו שלנו, עם ישראל” (שם).
סיפור כזה באמת יכול להתאפשר רק בעם ישראל…
תודתי לחברי עו”ד יורם סגי זקס על שהכיר לי את הסיפור.
