מחשבת ירושלים: הגות ומסורות על אתרים

למרגלות בית המשפט העליון, בצומת הרחובות רבין ורוטשילד, ניצב עמוד אבן גדול, 15 מטרים גובהו. זוהי אנדרטת הזיכרון למגני ירושלים במלחמת השחרור, תש”ח – או בשמה הרשמי ‘יד הזיכרון למגני

עזבו לכמה דקות את המטאטא והסמרטוט, ונסו לדמיין עצמכם חוזרים במנהרת הזמן לימים שבית המקדש היה קיים. בימים האלה, שלפני חג הפסח, אתם בדרככם לירושלים, בין שיירות של חוגגים, כדי

אחת השיטות הנפוצות לזיהוי אתרים קדומים היא שימור השם, בפרט בארץ ישראל. מעת לעת – תחת מכבש גלגלי ההיסטוריה – תפסו אוכלוסיות חדשות את מקומן של אוכלוסיות ותיקות. הנחת היסוד

בפרק הקודם תיארנו את מערת צדקיהו הסמוכה לשער שכם, ועסקנו במסורת הקושרת אותה עם צדקיהו, ממלכי יהודה בדור חורבן הבית הראשון. חוקרים רבים ביקשו לגלות את צפונותיה של מערת צדקיהו.

עד אמצע המאה ה-19 כמעט לא נראו מבנים מחוץ לחומה הצפונית של העיר העתיקה. כיום – בצפיפות ובהמולה – קצת קשה לדמיין זאת, אבל לפני שנים רבות, מי שמאס בדוחק

תשע פרות אדומות בלבד נשחטו מאז ומעולם (הראשונה נשחטה בידי משה במדבר סיני, והשמונה הנותרות בימי הבית השני), כדי לטהר את הטמאים בטומאת מת. לא היה צורך ביותר מכך. הזאת

בין ציוויי עבודת הקרבנות במשכן, לימדה התורה מה דינו של הדשן – אפר הקרבנות שהצטבר על המזבח: “וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר” (ויקרא ו, ד). ולהיכן

שמעון הצדיק היה כהן גדול ו”משיירי כנסת הגדולה” (משנה, אבות א, ב). הוא חי במאה ה-4 לפסה”נ, ובימיו כבשו ההלניסטים (היוונים) את העולם. כשמצביאם הנודע, אלכסנדר מוקדון, התקרב לירושלים בראש

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּור לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ או עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים או בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרחִים או עַל הַבֵּיצִים, לא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם