“וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה’, וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר, מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג
מאורעות תרפ”ט (1929), שהסתיימו בהרג של 133 יהודים ולחורבן קהילות ויישובים ברחבי הארץ, היו נקודות מפנה היסטורית בתולדות היחסים בין היהודים לערביי ארץ ישראל ובינם לבין שלטון המנדט הבריטי. לאחר
“אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים” (משנה, תענית ד, ח). בתלמוד מנו חכמינו את הדברים הטובים שאירעו ביום ט”ו באב: “ט”ו
כאשר נקראו הארכאולוגים לבדוק את שרידי הקירות הקלושים שהתגלו תוך כדי העבודות להרחבת דרך חברון בדרום ירושלים, בשנת 1992, הם עוד לא שיערו את משמעותו הגדולה של האתר. בחפירות שערכו
לפעמים, בימים שאנו כואבים את הגבלות היהודים המבקשים לבקר ולהתפלל כיום בהר הבית, כדאי שניזכר בימים שבהם אפילו להתקרב להר הבית הייתה זכות שאינה מובנת מאליה – אלו ימי השלטון
למרגלות בית המשפט העליון, בצומת הרחובות רבין ורוטשילד, ניצב עמוד אבן גדול, 15 מטרים גובהו. זוהי אנדרטת הזיכרון למגני ירושלים במלחמת השחרור, תש”ח – או בשמה הרשמי ‘יד הזיכרון למגני
עזבו לכמה דקות את המטאטא והסמרטוט, ונסו לדמיין עצמכם חוזרים במנהרת הזמן לימים שבית המקדש היה קיים. בימים האלה, שלפני חג הפסח, אתם בדרככם לירושלים, בין שיירות של חוגגים, כדי
אחת השיטות הנפוצות לזיהוי אתרים קדומים היא שימור השם, בפרט בארץ ישראל. מעת לעת – תחת מכבש גלגלי ההיסטוריה – תפסו אוכלוסיות חדשות את מקומן של אוכלוסיות ותיקות. הנחת היסוד
בפרק הקודם תיארנו את מערת צדקיהו הסמוכה לשער שכם, ועסקנו במסורת הקושרת אותה עם צדקיהו, ממלכי יהודה בדור חורבן הבית הראשון. חוקרים רבים ביקשו לגלות את צפונותיה של מערת צדקיהו.
עד אמצע המאה ה-19 כמעט לא נראו מבנים מחוץ לחומה הצפונית של העיר העתיקה. כיום – בצפיפות ובהמולה – קצת קשה לדמיין זאת, אבל לפני שנים רבות, מי שמאס בדוחק
