ירושלים בעת העתיקה

בין ציוויי עבודת הקרבנות במשכן, לימדה התורה מה דינו של הדשן – אפר הקרבנות שהצטבר על המזבח: “וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר” (ויקרא ו, ד). ולהיכן

בירושלים ובסביבותיה נמצאו מתקני קוֹלוּמְבַּרְיוּם – גומחות קטנות בקיר זו לצד זו, בתוך מערות חצובות או מבני אבן. ריכוז גבוה במיוחד של מתקנים כאלה נמצא בשפלת יהודה, והוא מוסבר בסלע הקירטון

כ-60 שנה לאחר שחרב בית המקדש השני החליט אדריאנוס, הקיסר הרומי, לבנות מחדש את ירושלים, אך באופן כזה שלא הזכיר כלל את עיר המקדש שחרבה – לא בתכנונה הפיזי ולא

לכבוד חנוכה אנחנו קופצים לביקור בשכונת רחביה. למה? כי ברחביה שוכנת הגימנסיה העברית. הגימנסיה היא ממוסדות החינוך השורשיים והוותיקים – בית הספר העל-יסודי המודרני הראשון בירושלים. היא נוסדה ב-1909 (באותה

ראובן קמפניינו כבר לא צעיר, אבל נראה שהגיל אינו משפיע על החריצות והמקצועיות שלו. אני לא יודע כמה בעלי מקצוע כזה עוד חיים בינינו, אבל ראובן כורך ספרים ומשקם ספרים

בבית הקברות הקדום שבעמק הקדרון, בין המצבות המפורסמות של יד אבשלום וקבר זכריה, נמצאת מערת קבורה חצובה באבן. זהות הקבר ברורה, בזכות הכתובת שנחקקה על המשקוף בחזית בין העמודים: העתק

לא חושבת, אמא, שזה השם, במפה היה כתוב בפירוש עמק רפאים, וכבר אז, שחיפשתי את הכתובת שנתנו לי במזכירות הפקולטה על המפה, וראיתי שזה השם של האזור הזה, חשבתי שרק