מחשבת ירושלים: הגות ומסורות על אתרים

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּור לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ או עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים או בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרחִים או עַל הַבֵּיצִים, לא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם

אברהם יצחק מינץ נרצח בבית הקברות בהר הזיתים ביום כ”ד בסיוון תרצ”ט (11.6.1939). מחבלים ירו בו מן המארב, בעת שעסק באחזקת מצבות. הרצח בא על רקע הצגת המתווה החדש של

ראובן קמפניינו כבר לא צעיר, אבל נראה שהגיל אינו משפיע על החריצות והמקצועיות שלו. אני לא יודע כמה בעלי מקצוע כזה עוד חיים בינינו, אבל ראובן כורך ספרים ומשקם ספרים

בבית הקברות הקדום שבעמק הקדרון, בין המצבות המפורסמות של יד אבשלום וקבר זכריה, נמצאת מערת קבורה חצובה באבן. זהות הקבר ברורה, בזכות הכתובת שנחקקה על המשקוף בחזית בין העמודים: העתק

האבל על חורבן ירושלים ואבדן בית המקדש מלווה אותנו כבר 1,950 שנה. בתענית ובישיבה על הארץ אנחנו קוראים את הקינות ואת אגדות החורבן, משתדלים להפנים את הגורמים שהביאו אותנו לשפל

בוודאי שמחתם לחזור לשגרה אחרי שבועות לא קצרים של חגים. לא אם אתם צאצאי רבי משה בן מימון – רמב”ם. כי אם זכיתם להיות מצאצאיו עוד לא חזרתם לשגרה, מן

בפינה הצפונית-מערבית של חומת העיר העתיקה, ממש מול כיכר צה”ל של ימינו, משתרעת גינת דשא שקועה במעין בור גדול. זהו שריד לחפיר – תעלת הגנה רחבה, שהגנה על מגדל מבוצר