ירושלים בעת העתיקה

ספר יהושע, המתאר את חלוקת הארץ בין שבטי ישראל, מסתפק על פי רוב בציון אתרים באופן כללי, אך כאשר הוא משרטט את קו הגבול בין נחלות יהודה ובנימין באזור ירושלים,

בכניסה הדרומית לגן הלאומי קיסריה מוצגים כמה פסלים עתיקים, וביניהם בולטת כף רגל ענקית, מחוטבת היטב, תוך הקפדה מרשימה על תווי העקב, האצבעות, הציפורניים ואפילו כלי הדם. פסל כף הרגל,

בין ציוויי עבודת הקרבנות במשכן, לימדה התורה מה דינו של הדשן – אפר הקרבנות שהצטבר על המזבח: “וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר” (ויקרא ו, ד). ולהיכן

בירושלים ובסביבותיה נמצאו מתקני קוֹלוּמְבַּרְיוּם – גומחות קטנות בקיר זו לצד זו, בתוך מערות חצובות או מבני אבן. ריכוז גבוה במיוחד של מתקנים כאלה נמצא בשפלת יהודה, והוא מוסבר בסלע הקירטון

כ-60 שנה לאחר שחרב בית המקדש השני החליט אדריאנוס, הקיסר הרומי, לבנות מחדש את ירושלים, אך באופן כזה שלא הזכיר כלל את עיר המקדש שחרבה – לא בתכנונה הפיזי ולא

לכבוד חנוכה אנחנו קופצים לביקור בשכונת רחביה. למה? כי ברחביה שוכנת הגימנסיה העברית. הגימנסיה היא ממוסדות החינוך השורשיים והוותיקים – בית הספר העל-יסודי המודרני הראשון בירושלים. היא נוסדה ב-1909 (באותה

ראובן קמפניינו כבר לא צעיר, אבל נראה שהגיל אינו משפיע על החריצות והמקצועיות שלו. אני לא יודע כמה בעלי מקצוע כזה עוד חיים בינינו, אבל ראובן כורך ספרים ומשקם ספרים

בבית הקברות הקדום שבעמק הקדרון, בין המצבות המפורסמות של יד אבשלום וקבר זכריה, נמצאת מערת קבורה חצובה באבן. זהות הקבר ברורה, בזכות הכתובת שנחקקה על המשקוף בחזית בין העמודים: העתק