ירושלים בעת החדשה (עד 1948)

לפעמים, בימים שאנו כואבים את הגבלות היהודים המבקשים לבקר ולהתפלל כיום בהר הבית, כדאי שניזכר בימים שבהם אפילו להתקרב להר הבית הייתה זכות שאינה מובנת מאליה – אלו ימי השלטון

“וממה נתפרנס”? שאל יהושע בן ה-15 את אביו, בשעה שכרך בחבלים ארוכים את החבילה האחרונה של כלי הבית. “ירושלים היא עיר האלוקים, ואלוקים הוא המפרנס את בניו”, ענה האב. “אם

מעל פתח הסמטה המובילה אל כיכר בתי מחסה בדרום הרובע היהודי ניצב משקוף אבן, ובו נחרת: ‘בתי מחסה לעניים בהר ציון תו”ב [תיבנה ותכונן במהרה]’. מן הכתובת אנו למדים כי

לא, האויב הנורא של ירושלים לדורותיה אינו הרומאים או הצלבנים, הבבלים או המונגולים. האויב העיקרי הוא הבצורת, והוא מר ואכזר מכולם: “אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה’ אֶל יִרְמְיָהוּ עַל דִּבְרֵי הַבַּצָּרוֹת. אָבְלָה

בראש חודש אייר תרל”ה (6.5.1875) הונחה אבן הפינה לשכונה היהודית השישית מחוץ לחומות העיר העתיקה, ביוזמת חברים מחוגי האשכנזים הליטאים (שאינם חסידים) מבני ‘היישוב הישן’ בירושלים, מצאצאי תלמידי הגר”א (הגאון

אבינעם ילין נולד בירושלים בשנת 1900 למשפחה ירושלמית ותיקה ומוכרת. אביו היה דוד ילין, מייסד הסמינר העברי למורים, וסבו היה יהושע ילין, אחד משבעת מייסדי שכונת נחלת שבעה. אמו איטה

לפני כ-270 שנה, ביום ה’ באייר תק”ט (אפריל 1749), נקראו גדולי החכמים הספרדים וראשי הישיבות בירושלים לפגישה. בפנים חמורות ודואגות הם דנו בתופעה שמעסיקה לאחרונה את תושבי ירושלים, כמו גם

“בימים ההם וטרם היו בארץ ישראל אוטומובילים ולא רכבת, ואפילו עגלות לא היה בנמצא, וכל הנסיעות נערכו על גבי חמורים וגמלים. בהיותי ילד בן שש, לא היה קץ לאֹשרי לנסוע

בשולי ה’נחלאות’, במורד רחוב אגריפס בואכה שדרות בן צבי, מסתתרת שכונה קטנה, שכיום נחשבת אולי לפנינת נדל”ן אבל פעם ידעה זמנים קשים יותר, הרבה יותר. בשנות ה-80 של המאה ה-19