גיליון 317, אלול תשפ”ו
ביתרונות רבים התברכה ירושלים, ים אינו אחד מהם. אם כך, מדוע מתהדרת שכונת ארמון הנציב (תלפיות מזרח) ברחוב רב חובל? וכי אין מספיק רבנים בירושלים? ובכלל, מי היה רב החובל ומדוע לא נזכר בשמו המפורש?
התצלום מאתר עיריית ירושלים.
הצצה מהירה בשלט הרחוב מגלה את התשובה: ‘רב החובל’ הוא ירמיהו הלפרן, “מחייה הימאות העברית”. והסיבה שלא נקרא הרחוב בשמו? כדי למנוע בלבול עם אביו, מיכאל הלפרן, שזכה גם הוא לרחוב על שמו בעיר הנצח.
אגב, לתמרונים היצירתיים של שמות הרחובות בירושלים היו כבר כמה תקדימים: למשל, רחוב העסקן (!) נקרא על שם עזרא שפירא, כדי לא לבלבל אותו עם רחוב שפירא אחר שכבר היה בירושלים. רחוב הגננת נקרא על שמה של חסיה סוקניק, שבעלה אליעזר ליפא הקדים אותה ורשם על שמו רחוב בירושלים. רחוב הצייר יוסי נקרא על שם הצייר יוסי שטרן, שלרוע מזלו נקרא בשמו של שטרן אחר שכבר זכה לרחוב משלו. ועדת השמות העירונית לימדה אותנו מוסר השכל: לא מספיק להיות עסקן ממולח, צייר מוכשר או גננת נערצת, צריך גם מזל – לא רק בחיים, גם אחריהם.
אבל נחזור לענייננו. ירמיהו הלפרן נולד בסמולנסק, רוסיה, בשנת 1901. אביו, מיכאל, היה מן הבולטים שבאנשי העלייה הראשונה, איש הגות ומעשׂ, שהקדיש את חייו והונו לתעשייה ולהתיישבות בארץ ישראל. כשהיה בן 12 עלה ירמיהו (‘ירמה’) עם משפחתו לארץ, למד בגימנסיה העברית בירושלים (בימי משכנה בשכונת הבוכרים) ויצא לאיטליה כדי ללמוד בבית ספר ימי. לאחר שחזר ארצה נישא לרחל ברקוביץ’, ולבתם שנולדה הם קראו גלי – הגל שלי, בהשראת הים כמובן. גלי הייתה בתם היחידה, והיא נפטרה בגיל 3.
ירמיהו הלפרן במדי רב החובל.
ירמיהו הלפרן חבר לזאב ז’בוטינסקי והצטרף לתנועת בית”ר, בשורותיה שירת כלוחם ומפקד. בפרעות תר”פ-תרפ”א (1921-1921) הוא פיקד על כוח המגן היהודי בעיר העתיקה בירושלים. הלפרן לא זנח לרגע את רעיון התחייה הלאומית הימית, ושאב עידוד רב מאביו. כך הוא סיפר:
“בהיותי בגיל תשע עשרה שנה, ביקרתי אצל אבי לאחרונה בצפת, בשכבו על ערש דוי בבית החולים העירוני. באתי להיפרד ממנו, כי עמדתי להפליג בספינה העברית הראשונה כמלח מסוג ב’. סיפרתי לאבי על רצוני לעזור לתחית הימאות העברית ולהצטרף לרוֹדֵי הגל העבריים הראשונים. הוא התרומם ממשכבו, אחז בשתי ידיו בידי וסיפר לי בקול נרגש על חלומותיו להחזיר את עטרת המסורת הימית של זבולון, יששכר ודן ליושנה. במשך שעה ארוכה האזנתי לדברי החולם הגדול, שנשמעו כנבואה לאחרית הימים. ראיתיו באושרו על שיוצא אני לדרך הגשמת חלומו. לא ידעתי כי שוב לא אראהו בחייו, אבל ברכתו ליוותה אותי בכל הרפתקאותי הימיות” (ירמיהו הלפרן, תחית הימאות העברית, תל אביב תשכ”א, עמ’ 41-40).
“הספינה העברית הראשונה” שעליה סיפר הלפרן הייתה ‘החלוץ’ – גרוטאה ימית רעועה שנרכשה מידי ערבים ב-1918, על ידי שלושה יזמים יהודים שניסו להקים חברת ספנות עברית. ל’החלוץ’ הורכב מנוע יבשתי משומש והיא סבלה מחדירות בלתי פוסקות של מים, אבל הספיקה לבצע כמה משימות חשובות בטרם התנפצה אל סלעי נמלה של יפו – עם כל התקוות שנתלו בה – ב-1921. הלפרן היה שם אחד משמונת אנשי הצוות – “מלח מסוג ב'”, כפי שהגדיר זאת.
למרות שהמשימה להקים כוח ימי עברי נראתה באותה עת הזויה, ירמיהו הלפרן האמין שעליו לדבוק בה. הוא יצא לצ’יוויטווקיה שבאיטליה, ופתח שם את בית הספר הימי העברי הראשון. בתוך כך רכש ספינת מפרשים לטובת הכשרת הלוחמים בימאות המעשית, וקרא לה ‘תאודור הרצל’. אחר כך הקים סדנאות נוספות ללימודים ימיים בצרפת ובאנגליה.
באפריל 1931 הוקמה ביוזמתו של הלפרן המחלקה הימית בבית”ר. הוא רכש ספינת מפרשים ממונעת בתרומתו של יפים קירשנר – יהודי צרפתי עשיר. האונייה נקראה ‘שרה א”, על שם רעייתו המנוחה של התורם. ירמיהו הלפרן היה רב החובל של שרה א’, ובקיץ 1937 הוביל אותה בבטחה אל חופי ארץ ישראל, כאן – בנמל חיפה – היא התקבלה בקבלת פנים חגיגית. שרה א’ לא הספיקה לתרום את חלקה לתקומת האומה, משום שחודש בלבד לאחר מכן נקלעה לסערה ליד האי קורסיקה שבצרפת, עלתה על שרטון ויצאה מכלל שימוש, אבל חשיבותה הייתה בסמליות של תקומת הכוח הימי העברי.
כרזת הזמנה לאירוע קבלת הפנים ל’שרה א” ואנשי צוותה | אוסף הספרייה הלאומית
בשנות ה-40 חזר הלפרן לאירופה כדי לבסס את פעילויות ההכשרה הימיות שייסד. בתוך כך פרצה מלחמת העולם השנייה, והלפרן התמסר להעלאת פליטי השואה ארצה.
פעילותו הימית של ירמיהו הלפרן הייתה חלק מתפיסת עולם ביטחונית רחבה, אותה הוא ניסח בהרחבה בחוברת שאותה הדפיס בעת שהותו בוורשה ב-1934. עיקרה היה מעבר מהגנה פסיבית להתקפה אקטיבית, לפי תוכניות ומערכות ארגוניות סדורות ומאורגנות. את המסמך הוא סיכם “בעצות למגן היהודי”, הנה כמה מהן:
“זכרו את המצוה העברית: ‘עין תחת עין ושן תחת שן’, ומלאו את המצוה הזאת כפלים: ‘שתי עינים תחת עין אחת ושני חללים תחת חלל אחד’. לא סלקת את ה’חוב’ היום, התאמץ לפרוע אותו מחר, מחרתים, בעוד שנה. אבל תיצור את האמון בעולם, כי הגבר העברי ישלם תמיד את ‘חובו’ ועוד יוסיף כהנה וכהנה […] למד בכל המצבים לעמוד על נפשך. אין מצב כזה שממנו אי אפשר לצאת בכבוד. היה בשעת ההתנגשות עקשן וקשי עורף. אל תחשוב לעולם על נסיגה. דע כי מטרתך היא להדוף את המתנגד ובזה תלויה הצלחתך. ברגע שהאויב ירגיש כי אין ביכלתו להכריח אותך לסגת, יסוג הוא עצמו […] דרך ההתנגדות האקטיבית, נגד כל מי שמתנקש בחיינו, כבודנו ורכושנו, תהיה הדרך להצלת כבוד ישראל ובנין המדינה העברית משתי גדות הירדן, אשר הוא הפתרון הסופי לשאלת הבטחון העברי בעולם” (י’ הלפרן, שאלת הבטחון העברי: עקרוני הסטרטגיה והטקטיקה של ההגנה העברית, Warszawa תרצ”ד, עמ’ 102-100).
מאחורי ‘העצות’ הללו נסתרות נקודות המחלוקת העיקריות בין ארגון ”ההגנה’, שמנהיגיו ביקשו דרכים מפויסות במלחמה על הקמת הבית הלאומי בארץ ישראל, לבין המחתרות שייצגו קו בלתי מתפשר. כאמור, ‘ירמה’ הלפרין היה איש תנועת בית”ר ולוחמי האצ”ל, ובאותה חוברת חתם ליד שמו את הכינוי “קצין השלטון לבית”ר”.
לכאורה היה הלפרן המועמד הטבעי והראוי ביותר לפקד על חיל הים הישראלי עם ייסודו של צה”ל ב-1948, אבל אל הדגל הזה נקרא במיוחד מארצות הברית פול שולמן, קצין בחיל הים האמריקני. הלפרן, כאמור, היה מזוהה עם הרוויזיוניסטים ועם ז’בוטינסקי, ואת זאת כנראה לא היה בן גוריון מסוגל לשאת. את תרומתו למדינת ישראל הקדיש הלפרן מעתה בעיקר בשדה המחקר ובהקמת המוזאון הימי באילת. הוא נפטר באוגוסט 1962, ונטמן בתל אביב.
