גיליון 302, אייר תשפ”ו
ילד ‘חרדי’ ביישוב הישן של העיר העתיקה בירושלים בסוף התקופה העות’מאנית לא אמור לצעוד אלא בנתיב שהוגדר לו ולחבריו – לימוד, שינון ותפילה ב’חדר’ של ישיבת עץ חיים. אבל הילד לוי יצחק בהה מול ‘המלמד’ והעיפרון בין אצבעותיו לא חדל מלצייר דמויות, בתים ונופים כאילו מעצמו. אביו גער בו, הן לא לכך נועד, אבל לוי יצחק לא הצליח לעצור את הדחף לצייר, והחל לאסוף ניירות אריזה ולצייר על צדם השני בהֵחַבא, בתוך צריף ששימש כמחסן לחומרי בנייה של פועלי בניין בעיר העתיקה. לימים הוא סיפר על הקואופרטיב הראשון שנוסד בירושלים, שהיה שלו ושל חבריו הילדים:
“ציירתי [קישוט] ‘מזרח’ לסוכה. השקעתי בו במשך לילות ארוכים את כל ישותי. בקשנו להדפיסו בליטוגרפיה [=בדפוס האבן] של מונזון. עשרת חברי ה’קואופרטיב’ ‘גייסו’ כמניות יסוד ‘הון’ בשיעור של מג’ידה אחת. בשמחה רבה באו בריצה למונזון ויניחו לפניו את הונם. האיש פרץ בצחוק. הוא תבע מהם… 50 נאפוליונים. הילדים פרצו בבכי, וה’קואופרטיב’ שבק חיים לכל חי…” (משה אלון, חליפה בהירה עם פסים שחורים, ירושלים תשכ”ז, עמ’ 118).
באותם ימים נוסד בירושלים בית הספר לאמנות בצלאל. סבו של לוי יצחק, מאיר חיים, לא העלה על דעתו לשלוח את נכדו להתחנך בבית ספר חילוני-ציוני, אבל היה חשוב לו לקבל את חוות דעתו של מייסד בית הספר. וכך סיפר לוי יצחק:
“הסבא לקח אותי לביה”ס לאמנות בצלאל, ושם פנינו ישר למנהל ביה”ס הפרופסור בוריס שץ, והסבא הראה לו את הציורים שלי, אז שאל הפרופסור: ‘למה באתם הנה?’ והסבא אמר: ‘באתי לשאול את דעתך, האם לילד הזה יש כשרון לציור או לא?’ אז הפרופסור ענה לו, לסבא שלי: ‘תן לי את הילד הזה ואני מבטיח שהוא יהיה פרופסור יותר גדול ממני, חוש הציור שלו גדול מאוד, אבל צריך לפתח אותו, הוא בכוחות עצמו לא יגיע למדרגה גדולה’. אז ענה לו הסבא שלי: ‘והאבא שלו יתן לו ללכת לבצלאל שׁוּלֶע [=בית הספר] ללמוד? בשום אופן לא!’ (ישראל מרדכי ב”ק, מפי דודי: הצייר החרדי הירושלמי יצחק ב”ק, ירושלים תשס”ד, עמ’ 15).
לוי יצחק ב”ק נולד בשנת 1896, כנצר למשפחה חסידית ירושלמית ותיקה וידועה. לאחר שבגר ונישא מצא את פרנסתו במכירת צבעים, בסיוד ובצביעת בתים פרטיים. הסיוד היה בסגנון אמנותי והוא נהג לשזור לאורך הקירות עיטורים שונים. בין השאר, עבד בבית דניאל אוסטר, ראש העירייה היהודי הראשון של ירושלים, ברחוב בן מימון 8 ברחביה. בד בבד, החל את דרכו כצייר שלטים לבתי עסק בירושלים. המצב הכלכלי הקשה בראשית המאה ה-20 פגע באפשרויות התעסוקה של ב”ק וחבריו האמנים, וביחד עם שמואל מלניק ומנחם גולדפרב הקימו בשנת 1913 את אגודת הציירים והצבעים במטרה לשפר את מצבם הכלכלי, לבטל את התחרות ביניהם, להתארגן לקניית חומרים ולהקים קופת עזרה למקרי הצורך.
שמו של ב”ק עשה לו כנפיים והלך לפניו. רבים באו לחזות ולהתפעל מיצירותיו ולרכוש הדפסים וגלויות שייצר. קישוטי הסוכה שלו פיארו סוכות רבות בירושלים.
גלויית שנה טובה, מיצירותיו של לוי יצחק ב”ק ובחתימת ידו | צולם מתוך י”מ ב”ק הנ”ל, עמ’ 38.
במשך כל תקופת המנדט עיטר ב”ק את קירותיהם ותקרותיהם של כ-20 בתי כנסת בירושלים, ובהם את בית הכנסת תפארת ישראל, שמייסדו היה סבו הגדול – ניסן ב”ק. חלק מהמודלים ליצירותיו שימשו הדפסים ממכונת הדפוס של סב-סבו ישראל ב”ק.
עבודתו המפורסמת ביותר של לוי יצחק ב”ק היא עיטור קירותיו הפנימיים של המבנה הגדול והבולט ‘הישיבה הגדולה מאה שערים’, אותה החל בשנת 1949. כשהוא בין שמים לארץ, בידו האחת אוחז בשלב הסולם הגבוה ובידו השנייה במכחול, הוא צייר את דגלי שנים עשר השבטים, מחזור חודשי השנה וסמלי המזלות, נופים ואתרי קודש בארץ ישראל ובירושלים, כשלכל יצירה הוא מחשב את הגודל ואת המיקום הנכונים לה.
האריה, סמל שבט יהודה והעיר ירושלים, מתחת לכיתוב של חודש אב.
מגדל דוד, והחפיר המקיף אותו. מבט ממערב. ברקע – בניין הקישלה.
קבר זכריה ומצבות הקבורה למרגלותיו במורד הר הזיתים.
בין השאר, צייר ב”ק גם את הרובע היהודי לאחר שכבר חרב במלחמת השחרור (1948). בציור בולטות כיפות בית הכנסת החורבה ובית הכנסת תפארת ישראל, שכאמור נוסד בידי אבות אבותיו:
ברושם הרב שעשו יצירותיו של יצחק ב”ק, פתח הסופר חיים באר את ספרו חבלים:
“את שמעו של הגן [החיות התנ”כי], שאבא ואני כבר הספקנו לבקר בו בשבת ההיא, כשפתח את שעריו לראשונה לפני הקהל הרחב, שמעה סבתא מפיו של שכננו רבּ יצחק ב”ק, האמן שצייר לפי תומו קישוטי סוכה ו’מזרחים’.
‘ממש כמו חיים’, שיבחה באוזניו את ארבע החיות שצייר על תקרת היכל הישיבה הגדולה במאה שערים, כדי להמחיש ללומדים את הציווי ‘הוֵי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים’, ואמרה כי בעיניה הוא אמן חכם-לב, ממש בצלאל בן אורי של ימינו.
‘אבל גדולים מעשי אלוקינו’, הצטנע ב”ק ירא השמים ומחליק את זקנו המחודד ומעביר אצבעותיו בשערו המאפיר, אמר לה כי במקום שתתפעל מחיקוייו העלובים של בשר ודם מוטב שתלך לגן החיות ותראה במו עיניה את מעשי ידיו של הכביכול, כי מי בשחק יערוך לה’, ידמה לה’ בבני אֵלים”.
(ח’ באר, חבלים, תל אביב 1998, עמ’ 11).
לוי יצחק ב”ק, “אמן חכם לב”, נפטר ב-14 בפברואר 1974 ונקבר בהר המנוחות בירושלים.
