גיליון 293, אדר תשפ”ו
‘גוּרְגִ’ים’ היה כינויָם של יהודי גאורגיה (או גורג’יה, או גְּרוּזְיָה) שבדרום הקווקז, לחופו המזרחי של הים השחור. גאורגיה סופחה לקיסרות הרוסית בהדרגה מאז 1801, וכאשר התירו העות’מאנים להמוני צליינים רוסים לבקר בארץ ישראל ניצלו יהודים רבים את השער שנפתח גם בפניהם. נראה שזהו הרקע לעלייתם של ראשוני הגורג’ים לירושלים.
עד אמצע המאה ה-19 התגבשה קהילה גורג’ית בירושלים, שהתארגנה בחסות כוללות הספרדים. ב־1863, כאשר גדל מספרם של העולים מגאורגיה, התפלגה העדה והקימה כולל שהיה אמנם עצמאי, אך בכל האמור בניהול כספי התמיכה והקבורה – כפוף לספרדים. משפחות אחדות מבין העולים החדשים מגאורגיה במאה ה-19 התברכו בהון רב ובכישורים מסחריים, אך נמנו בהם גם עניים רבים.
בשנת 1875 ערך משה מונטיפיורי את מפקד האוכלוסין החמישי והאחרון שלו. אחת לכמה שנים – מאז 1839 – הוא נהג לשלוח לכל ראש קהילה בקשה לרישום מסודר של הקהילה וחבריה, כדי למפות את צריכה החברתיים והכלכליים של החברה היהודית. תיעוד זה עשיר במידע היסטורי עסיסי.
דף מתוך מפקד יהודי “גורגיסתאן” בירושלים, תרל”ה (מספרו במרכז לתצלומי כתבי יד שבבית הספרים הלאומי: 06177).
זהו דף לדוגמה ממפקד האוכלוסין של היהודים הגורג’ים בירושלים ב-1875. יש בו רשימה שמית של החברים בקהילה, גילו של כל אחד מהם, עיסוקו, מצבו המשפחתי ועוד. נשים לב למקומות הולדתם של החברים: מיכאל ב”ר אהרן (הרביעי מלמטה) נולד פעה”ק – פה עיר הקודש, דהיינו בירושלים, והוא בן 30. זהו מידע ראשוני על נוכחותם של גורג’ים בירושלים כבר משנת 1845, לכל המאוחר. אבל רוב הנזכרים כאן נולדו ב”כותאייס”. כותאיסי שבמערב גאורגיה היא העיר השלישית בגודלה במדינה בימינו ובירתה בעבר, ובה פעלה הקהילה היהודית הגדולה ביותר בגאורגיה. הגאורגים בירושלים אף זיהו את עצמם עמה, כפי שמעידה חותמת הקהילה שנמצאת בין דפי מפקד מונטיפיורי:
“חותם כוללות עדתינו” – בטקסט המעגלי נכתב: “חותם ק”ק [=קהילת קודש] כותאיס הי”ו [=ה’ ינצרם וישמרם] הדרים בירושלם ת”ו [=תבנה ותכונן]”. בכיתוב הפנימי – ראשי תבות של שניים מממוני העדה: ריאב”מ – שלא הצלחתי לזהותו, וראב”י – הוא ר’ אליהו בן יעקב.
ב־1875 כבר נמנו כמאתיים מבני העדה בירושלים, ובלב העיר העתיקה פעלו ישיבות לבוגרים ובית כנסת (כנראה בסביבת רחוב השלשלת פינת רחוב אל־הכארי). בשנת 1888 תוארו הגורג’ים בירושלים בידי הרב זאב יעבץ כך:
“האנשים האלה בעלי הקומה, בעלי כח ידים וכח לב ואמיצי לב, הבאים הנה וכלי זֵינם עליהם כצרקסים [יוצאי אזור קווקז] גמורים, אינם בני תורה. אך לעומת זה רבה היא הברכה אשר הביאו לירושלם, כי באים הם וצרורות כספיהם בידיהם. הם מביאים את המסחר גם בידי אחינו, ועושים מעט מעט את ארץ ישראל לארץ מסחר. ומִדָה טובה לרבים מעשיריהם, כי הגדולים תומכים את הקטנים, לא במתת נדבה, כי אם בהטילם מלאי אל תוך כיסם, ומשתתפים עמם ונוטלים חלק קטן מהם, עד שהעני יכול לעמוד מחמת עצמו. אז מוציא העשיר את ממונו ומסתלק. על כן יצליחו כל סוחריהם ואין להם לא כולל ולא חלוקה, לא ממוּנים ולא משוּלָחים, וראשי עשירי אחינו המה הם” (א’ יערי, איגרות ארץ ישראל, תל אביב תש”ג, עמ’ 485).
הקהילה הגורג’ית הלכה והתפתחה במהירות. ב־1893 הצטרפו הגורג’ים לתנועת היציאה מהחומות וייסדו למען בני עדתם את שכונת אשל אברהם מצפון לשער שכם (סמוך לבתי ניסן בָּ”ק). על כך כתבנו כאן:
כעבור כשנה חנכו בית כנסת בצפון העיר העתיקה, בלב הרובע המוסלמי, ברחוב הגיא 90, לא הרחק משער שכם ובמרחק לא רב משכונתם שמחוץ לחומה.
הכניסה לחצר הגורג’ים, ברחוב הגיא 90, בימינו.
המבנה, שכלל 7 חדרים, מחסן, מטבחים ובור מים, נקנה מידי ערבים. מלבד בית הכנסת, הוכשרו בו יחידות דיור אחדות לעניים מבני הקהילה.
מבט אל אולם בית הכנסת ההיסטורי, שמשמש כיום את תלמידי ישיבת עטרת ירושלים. מדרגות העץ בחזית התצלום מוליכות אל חדר קטן בקומה השנייה – בנוי עץ גם הוא – אולי עזרת הנשים.
בשלהי המאה ה-19 השלימו הגורג’ים את ארגון מוסדותיהם, והתנתקו לחלוטין ממוסדות הספרדים. בראשית המאה ה-20 המשיכה עדת הגורג’ים להתחזק. על פי אחד המפקדים היא מנתה 476 נפשות, ונחשבה לעדה היהודית הקטנה ביותר בירושלים. העדה הייתה מאורגנת היטב עם בית דין עצמאי, בתי כנסת אחדים, תלמוד תורה, בית עלמין וקופת תמיכה בנזקקים. כששהה יצחק בן צבי (לימים נשיא המדינה השני) בירושלים בשנים 1912-1907, הוא לא הסתיר את התפעלותו מן הגורג’ים, ותיאר אותם (כנראה בהגזמה לא מעטה):
“ואף אותם צ’רקיסים, חבושי כובע שֵׂער קָאוְקאזי, הנושאים אשפות חיצים סביב גופם וחגורים אקדחים וסכינים מהודרים על ירכם – בני עמך הם, יהודי ההרים, שביכרו את הרי יהודה על הרי מולדתם-חורגתם” (י’ בן צבי, מסעות, ירושלים תש”ך, עמ’ 20).
מלחמת העולם הראשונה פגעה במתיישבים הגורג’ים, שכן הם החזיקו בנתינות רוסית ולפיכך נחשבו עוינים לשלטון העות’מאני, וכרבים אחרים נאלצו לגלות.
במאורעות הדמים שפרצו בימי המנדט הבריטי ספגו הגורג’ים מכה קשה. בטבח שהתחולל בקיץ תרפ”ט (1929) נהרגו 19 מתושבי שכונת אשל אברהם, ובתוך שנים ספורות היא נעזבה. גם בית הכנסת הנ”ל נעזב וניטש, את ספרי התורה הצליחו חברי הקהילה להציל ברגע האחרון. עד 1939 עזבו אחרוני הגורג’ים את העיר העתיקה, והתיישבו בשכונות שממערב לעיר העתיקה – בעיקר בשכונת זיכרון משה.
חצר הגורג’ים – מבט מבפנים, 2025.
כיובֵל שנים עמד בית הכנסת של הגורג’ים בחורבנו, ובמהלכן פלשו אליו דיירים ערבים. הרב נחמן כהנא – רב ציוני דתי, שעלה ארצה מברוקלין שבארה”ב בשנות ה-60 והתיישב ברובע היהודי – השיב בשנת 1983 את החיים אל חצר הגורג’ים. הרב כהנא הוא תלמיד חכם ואיש חינוך שכתב את סדרת ספרי מֵי מנוחות, המסייעים להבנת בעלי התוספות על הגמרא. הוא ידוע גם כאחיו הצעיר של הרב מאיר כהנא, אבי תנועת כך. “במשפחה שלנו” – אמר לי פעם בהלצה – “אני הוא ‘מֵי מנוחות’ ומאיר – ‘מֵי מריבה'”. הרב נחמן כהנא פיצה את הערבים שהתיישבו במבנה ודאג לפינויָים. לאחר ששיפץ את המקום הוא ייסד בו את בית הכנסת חזון יחזקאל, על שם אביו, הרב ד”ר יחזקאל שרגא כהנא, שהיה רב קהילות בברוקלין, והושיב כולל אברכים, רבים מהם ילידי ארה”ב. בית הכנסת משמש לתפילה, ללימוד ולמגורים עד ימינו.
