רבי יהודה בן בתירא – שמצודתו פרוסה בירושלים

ר’ משה באסולה, מסעות ארץ ישראל, ירושלים תרצ”ט (מהדורת יצחק בן צבי), דף כג ע”א.

ר’ יהודה בן בתירא הוא תנא שחי במאה ה-1 לספה”נ, בסוף ימי הבית השני. הוא משתייך לקבוצת חכמים המכונים ‘בני בתירא’ או ‘זקני בתירא’ (או בתירה), כמה מהם ידועים בשמותיהם הפרטיים – למשל ר’ יהושע ור’ שמעון. האם בתירא הוא שם משפחתם? אולי עיר מוצאם? האם היה זה כינויו של בית מדרש? לכל השאלות הללו אין מענה ברור, אלא רק השערות לא מעטות.

מה כן ברור? לפי המסופר בגמרא, עמדו בני בתירא בראש הנהגת החכמים, עד שאיבדו את מקומם לאחר שנתעלמה מהם הלכה מהלכות עבודת המקדש:

“תנו רבנן: הלכה זו נתעלמה מבני בתירא: פעם אחת חל ארבעה עשר [בניסן] להיות בשבת, שכחו ולא ידעו אם [קרבן] פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו וקראו לו. אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו? אמר להם: וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת? והלא הרבה יותר ממאתיים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת! אמרו לו: מניין לך? אמר להם: נאמר: ‘מועדו’ ב[קרבן] פסח ונאמר ‘מועדו’ ב[קרבן] תמיד. מה ‘מועדו’ האמור בתמיד דוחה את השבת, אף ‘מועדו’ האמור בפסח דוחה את השבת. ועוד, קל וחומר הוא – ומה תמיד שאין ענוּש כרת דוחה את השבת, פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה את השבת? מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם, והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח. התחיל מקנטרן בדברים. אמר להן: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם? עצלות שהיתה בכם, שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון!” (בבלי, פסחים סו ע”א).

לפי המסופר כאן, הִלֵל הבבלי – עולה חדש אלמוני – ‘הדיח’ את בני בתירא מעמדת ההנהגה והפך לנשיא, לאחר שהוכיח אותם על התרשלותם. הלל נחשב למייסד הסנהדרין – מושב בית הדין העליון בירושלים בשלהי ימי הבית השני, ולאבי בית המדרש המכונה ‘בית הלל’. הסיפור המהפכני מעורר תהיות רבות, ואולי השאלה המסקרנת ביותר היא מדוע המשנה המפורסמת (אבות א), המונה את סדר ‘חכמי הזוגות’ (הנשיא ואב בית הדין), מדלגת בשתיקה על גדולי הדור – בני בתירא – ומונה את הזוג הלל ושמאי מיד אחרי שמעיה ואבטליון? מה פשר ההתעלמות הזו?

על כל פנים, לענייננו חשוב מקומו ההיסטורי של האירוע: הלל חי באחת התקופות הטרופות בתולדות ימי הבית השני. נשיאותו החלה סביב 30 לפסה”נ (בבלי, שבת טו ע”א), כ-100 שנה לפני החורבן, ונמשכה כנראה עד שנת 0 בערך. בזמנו שלט המלך הורדוס, שבחמת טירופו רצח את כמעט את כל שכבת החכמים (בבלי, בבא בתרא ד ע”א). אין ספק כי הלל ושמאי הבינו את האחריות המוטלת על כתפיהם להעברת התורה שבעל פה, ונדרשו לתבונה רבה כדי לשרוד ולתמרן בין גלי הזעם של הורדוס.

הסיפור, כפי שמסופר בגמרא, לא מרמז ולוּ במעט על הרקע הפוליטי של התקופה, אבל האם ייתכן שהעברת שרביט המנהיגות מבני בתירא להלל קשורה לרצח חכמי הדור? הסיפור מצביע גם על ה’חידושים’ שהציג הלל לפני בני בתירא: שיטות הלימוד של גְּזֵרה שווה, קל וחומר ושימוש תלמידי חכמים. אלו הם עקרונות מרכזיים בבתי המדרש של חכמי הפְּרוּשים, שבאותה תקופה היו בעימות קשה וחזיתי עם הצדוקים, שלא קיבלו את סמכות חכמי התורה שבעל פה. האם הסיפור מרמז משהו על העימות הזה?

השם הבולט ביותר בין חכמי בני בתירא הוא ר’ יהודה בן בתירא, שחי כנראה בסוף ימי הבית השני. בין פסקיו הרבים הוא דן במקרה שהכוהנים נאלצים למצוא מחסה בתוככי ההיכל שבבית המקדש, מפני ירי חיצים (בבלי, מנחות ח ע”ב). אולי הוא מתייחס להתנגשויות הרבות שאירעו בזמנו, בין החיילים הרומאים המוצבים בירושלים לבין עולי הרגל, ושהסתיימו לעתים בטבח המוני בירושלים ובחצרות המקדש (למשל: יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים ב, יב)? ייתכן שכך, אבל הוא עצמו לא חי בירושלים. הגמרא מספרת שפעם בא לפניו גוי, והתרברב בפניו על שהצליח להערים על כוהני המקדש ולהקריב קרבן שנאסר עליו. כאשר ניסה לשוב ולחלל את המקדש הצליח ר’ יהודה בן בתירא בחוכמתו לסכל את מזימתו. על כך זכה להערכה רבה:

“שלחו לֵיה לרבי יהודה בן בתירא: שלֹם לך ר’ יהודה בן בתירא, דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים” (בבלי, פסחים ג ע”ב).

ה’מצודה’ – בלשון חז”ל – היא רשת (“בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין פּוֹרְשִׂין מְצוּדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיִּצּוֹדוּ מִבְּעוֹד יוֹם”-  משנה, שבת פ”א מ”ו). הם התכוונו לומר שלמרות שר’ יהודה בן בתירא לא נמצא בירושלים הוא שולט מרחוק בנעשה בה. ר’ יהודה בן בתירא חי בנציבין, והעובדה שיש בירושלים בית כנסת הקרוי על שמו מלמדת שמצודתו פרוסה בירושלים עד עצם היום הזה.