פוסט דמה – ניוזלטר בתשלום

יוסף לוי חגיז ומשה פרוש במעמד חתימת החוזה על הקושאן עם ערבי, כנראה מבית איכסא (מקור: מ’ פרוש, שרשרת הדורות בתקופות הסוערות, ב, ירושלים תשס”א, עמ’ 311).

היוזמה השנייה שחגיז היה מהוגיה הייתה שכונת נוה שאנן. שמה של השכונה הושאל מחזון הנביא ישעיה (לג, כ). 135 דונמים של שדות טרשים שהיו בבעלות ערביי מלחה אותרו על הרכס שממערב לשערי חסד, מעבר לעמק המצלבה. נפתלי צבי פרוש, שהיה שותף ליוזמה זו, סיפר שעסקת הרכישה עמדה בסכנה משום שתוקפו של חוזה המכירה עם בעלי הקרקע היה אמור לפוג בשבת. הם שלחו שאלה דחופה לרב יוסף חיים זוננפלד – מנהיג העדה החרדית – כיצד ניתן להשלים את עסקת הרכישה ביום הקדוש, והוא המליץ על פתרון הלכתי פתלתל:

“להכניס את הכסף בתוכן כיסן של בד ולתפור אותו לתוך שמלת ילדה קטנה, להלביש עליה את השמלה על שמלת השבת שלה, ועם סיום ההעברה במשרד רושם הקרקעות (טאבו), יוציא הערבי את השמלה העליונה עם הכסף הצמוד לה. בשבת בבוקר, אחרי שסיימנו תפלת שחרית כמנהג וותיקין, יצאנו ארבעתנו, כותב השורות ועמו הרה”ג ר’ ישעי’ וינוגרד, שהיה ראש ישיבת הבחורים ‘עטור רבנים’ בעץ חיים, הר”ר יוסף לוי חגיז, ומזכיר החברה הר”ר משה אהרן גולומב. אתנו הבאנו את בתו של האחרון, שלבשה אותה ‘שמלה יקרת ערך’, וכאשר נסתיימה ההעברה, עשינו כפי שהורה לנו הרב. המוכר עבדאללה פתח, שהיה המוכתר של כפר מלחה בדרום מערב ירושלים, הרים את השמלה, פרם את החוטים שחיברו את היסן, נטל את כספו, אולם לא חתמנו על שטר המכר. ביקשנו ממנהל הלשכה לתת את הרשות לחתום ביום ראשון בבוקר” (נפתלי צבי פרוש גליקמן, שלשה דורות בירושלים, ירושלים תשל”ח, עמ’ 96).

אגב, שמה של הילדה היה חנה גולומב (לימים חנה מינצברג), והנה לפנינו גרסה מוכרת פחות לסיפור ‘שמלת השבת של חנה’לה’….

לפי ידיעה נוספת, החברים שאלו גם את פיו של הרב צבי פסח פרנק, מי שלימים יהיה רב העיר ירושלים, והוא השיב שמותר לחלל שבת לשם גאולת ארץ ישראל, ללא סייג וללא צורך בדרכים לעקוף את האיסור ההלכתי. בסופו של דבר, החליטו חברי האגודה לאמץ את הקו המחמיר ולנהוג כדעת הרב זוננפלד (גי”י גבריהו, שכונת נוה שאנן ירושלים, ירושלים תשע”ד, עמ’ 7). להרחבה על פרשייה זו קראו כאן:

https://www.machonso.org/hamaayan/?gilayon=59&id=1742#_ftn4

אם כן, האגודה הוקמה, האדמות נקנו ואף שווקו ונמכרו, המגרשים חולקו, ותחילת עבודות הבנייה של שכונת נוה שאנן תוכננו לשנת 1933. אלא שאז החלו לצוץ ויכוחים על תקנות השכונה ועל אופייה, המשאבים שגויסו לבנייה לא הספיקו, התוכניות נתקעו ואדמות השכונה נשארו שוממות ברובן. רק שמונה בתים הצליחו להיבנות, והם נותרו בשטח מרוחק מכל מקום יישוב. ראש עיריית ירושלים המנדטורית, ראע’בּ נשאשיבי, נאות לסלול שביל מרחביה אל השכונה המבודדת (זהו הרחוב שייקרא לימים רחוב רופין), אבל זריקת העידוד הזו לא הפיחה רוח חיים בנוה שאנן והתפתחותה נעצרה. בשנת 1960 הפקיעה מדינת ישראל את אדמות השכונה, התושבים המעטים פוצו ופונו, ועל אדמותיהם נבנה מוזאון ישראל. לימים, השתמר שמה של השכונה בשכונה קטנה שנוסדה ב-1974 מדרום-מערב למוזאון, וכבר לא שמרה עוד על הצביון הדתי שיועד לה.