גיליון 277, חשוון תשפ”ו
לפני שנים אחדות פרסמתי מחקר מקיף על הניסיון הכושל להקמתה של שכונה יהודית ממזרח לירושלים, באדמות לאבו דיס, בתקופת המנדט הבריטי.
קישור למאמר:
https://eyaldavidson.co.il/wp-content/uploads/2022/07/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8-%D7%94%D7%A9%D7%9B%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA-%D7%91%D7%90%D7%91%D7%95-%D7%93%D7%99%D7%A1.pdf
את המאמר כתבתי תחת הרושם שהשכונה המתכוננת הזו הייתה הניסיון היחידי באותה עת להתיישבות יהודית במרחק ניכר ממזרח לעיר. אלא שלאחרונה נחשפתי למידע על ניסיון להקמת יישוב יהודי רחוק עוד יותר מזרחה מן העיר – יישוב ששמו אחוזת יעקב. את המידע קיבלתי מחברי בנימין שפרן, והופתעתי מאוד מכך שלא שמעתי עליו מעולם. חיפוש ראשוני בספרות המחקר ובמאגרי המידע המוכרים לא העלה דבר, מה שהגביר כמובן את התהייה.
בנימין פנה אליי בעקבות פנייה שקיבל מעורך דין ירושלמי, שבעצמו קיבל מסמכים מידי אריה קימלמן. את קימלמן, שנפטר בשנים האחרונות, זכיתי להכיר כשביקרתי בביתו הצר והצפוף ברחוב המעלות. הוא היה יהודי קשיש, בעל חזות חרדית ובעל גוף דק גֵּו וכפוף, משפטן ותלמיד חכם מופלג. מרוב צניעותו ושתקנותו מעטים הכירו אותו, אבל בביתו הוא שמר אוספים יקרי ערך של מסמכים היסטוריים המתעדים את תולדות היישוב היהודי בירושלים, והוא היה מן הידענים הגדולים ביותר בתחום זה. בגנזיו של קימלמן נמצאו שלושה מסמכים, אשר יחדיו מהווים חוזה מכירה. המסמך הראשון היה מפה הנושאת את הכותרת “אחוזת יעקב – עיר יעקב וכפר יעקב ע”י ירושלים”:
המפה אינה נושאת תאריך, אבל במבט ראשון – על פי ממדי ירושלים ושמות השכונות שמצוינות עליה, שיערתי כי שורטטה בתקופת המנדט. הנתון המרשים ביותר הוא העובדה ששטחי ה’אחוזה’ נראים במפה כאילו ‘מתחרים’ בהיקפם עם שטחי העיר עצמה. במפה מצוין שאחוזת יעקב התחלקה לשתי שכונות משנה: “עיר יעקב” הצפונית ו”כפר יעקב” הדרומי. מה מספרת המפה? האם אחוזת יעקב אכן הוקמה, ומה פשר חלוקתה לשניים? מי הקים אותה ומתי, ובכלל מיהו אותו יעקב? מי גר שם ולאן הוא נעלם?
עיון נוסף במפה מעלה פרטים מעניינים: ממערב לאחוזת יעקב מסומנת “שכונה חדשה” אלמונית, שלא זיהיתי. עוד מעט מערבה משם – שטחי “הגודת הדירים [!]”, אותה דווקא זיהיתי מיד. ‘אגודת הדיירים’ הוא שמה של ההתארגנות להקמת השכונה היהודית באבו דיס, זו שכאמור לא קמה לבסוף. המפה מגלה גם שאדמות אחוזת יעקב נושקות מדרום לדרך יריחו – הכביש שנושא עד ימינו את השם הזה, המטפס מעמק הקדרון אל עבר ראס אל-עמוד ואבו דיס וממשיך מזרחה (כביש 417). במפה גם מסומנים הק”מ 12-10 על הדרך, אבל קשה לדעת מניין נמדדו (הכביש קיים גם בימינו, אבל הוא חסום בחומת ההפרדה באבו דיס. המבקשים כיום לצאת מירושלים מזרחה אל מעלה אדומים או ים המלח נוסעים דרך מנהרת נעמי שמר, אותה משוררת שכתבה את המילים הידועות: “נשוב נרד לים המלח בדרך יריחו”).
מבט מירושלים מזרחה, בתצלום אווירי של הצבא הבריטי, 1918.
המפה, כפי שמעידה על עצמה, היא נספח ל”חוזה מכר”. עיון בחוזה מעלה נתונים מעניינים נוספים:
עיון בחוזה מוביל אותנו למסקנות הבאות: שני יהודים – מ. לוי וא. בן אהרן – הם שמכרו חלקת אדמה לאייזיק פלדמן, יהודי מוודביין (Woodbine), ניו ג’רסי, ארה”ב. מלבד תנאי המכירה וסידורים פרוצדורליים, התחייב הקונה להשתתף עם בעלי המגרשים האחרים בהקמת חברה לפיתוח, שתפעל להכשיר את השטח “לשם סלילת כבישים, סדור מפעל המים, בנינים צבוריים ושרותים צבוריים שונים […] ולגנים צבוריים, בהתאם למפה שתאושר ע”י הממשלה”. דהיינו, השטח יועד להקמת התיישבות. לחוזה נספח “שטר הַשְׁלָשָׁה” – התחייבות הקונה להעברת תשלומים בפני בנק גאולה ובניין בירושלים. המסמך נושא תאריך – 6 בפברואר 1935. אם כן, אכן מדובר בתקופת המנדט:
‘בנק גאולה ובנין’ נוסד בירושלים ב-1934, ושירת גופי התיישבות עברית חדשה. מנהליו הואשמו בשחיתות ובשרלטנות וסופו שנסגר ב-1938, אבל בפרשייה עגומה זו לא נעסוק כאן.
חברי ד”ר דותן גורן, ההיסטוריון וחוקר ירושלים, נבר ומצא כתבה בעיתון דבר, שפורסמה ב-21 במארס 1975 תחת שמו של צבי אילן, חוקר ארץ ישראל (נפטר ב-1990). אילן סיפר שחברו דוד עמית, איש בית הספר שדה כפר עציון, הפנה את תשומת לבו למודעה גדולה שפורסמה בעיתון דבר ביום 31 במאי 1935:
צבי אילן הופתע מהמודעה, שהכילה פרטים רבים על “ישוב חדש על יד ירושלים”, שהוא לא שמע אודותיו מעולם. לצד המפה (הזהה למפה לעיל, שאנחנו כבר מכירים), נכתב כי השטח מקיף 5,000 דונם, וששני חלקי היישוב – עיר יעקב וכפר יעקב – מיועדים לצורות התיישבות שונות: מגרשים עירוניים ומשקים כפריים. עוד נאמר שהיישוב נקרא על שם חורבה סמוכה עם שם ערבי דומה, שיש בה ממצאים ארכאולוגיים (האם התכוון לשרידי המנזר הביזנטי אותימיוס?). צבי אילן חשד בתחילה שמדובר בניסיון הונאה של נוכלים למכור אדמות לא להם, אבל ריבוי הפרטים עורר את סקרנותו והוא שיער שמדובר באירוע היסטורי אמיתי. כך הוא סיפר:
“חיפשתי ב’דבר’, ב’הארץ’ וב’דואר היום’ מהימים ההם אם הופיעו מודעות נוספות והאם נכתבו על כך ידיעות או מאמרים. הרי לא בכל יום קמה עיר עברית ממזרח לירושלים (אגב, המקום סמוך לשטח שהוכשר במישור אדומים, במרחק כמה קילומטרים ממעלה אדומים). חיפשתי ולא מצאתי. כנראה לא היה למוכרים כסף למודעה יקרה נוספת. במפות חדשות וישנות לא מצאתי חורבה או שטח בשם יעקוב או בשם דומה, כנזכר במודעה. ובספרות הימים ההם לא נזכר הענין כלל […] נראה לי שלא היה כאן מעשה רמאות, אם כי אודה שנראה לי מוזר שיהודים יתיישבו על אֵם הדרך לנבי מוסה, שהצעדות הערביות אליו הביאו תמיד לפרעות ביהודים” (צ’ אילן, “אחוזת יעקב במעלה אדומים”, דבר, 21.3.1975).
דרך אגב, צבי אילן טעה. מודעות דומות נוספות אכן פורסמו ברבים מעיתוני הימים ההם, אבל בזמנו של אילן לא היו תוכנות חיפוש אלקטרוניות. על כל פנים, הוא לא התעצל ופנה אל המשרדים בתל אביב ובירושלים שנזכרו במודעה. לאחר בירורים רבים הצליח לזהות את שני היהודים החתומים על המודעה: עו”ד בן אהרן, שהיה חבר בוועד העיר ועסקן ציבורי ידוע בירושלים המנדטורית, והרב מנחם (ה)לוי, שהיה פעיל ציבורי מוכר בעדה הפרסית בירושלים, שליח קרן היסוד ו’המזרחי’ לארצות המזרח. הוא מצא את דרכו למכרים ולבני משפחה של השניים ומהם הצליח לדלות מעט פרטים נוספים. בִּתו של הלוי, אסתר, זכרה שערבים הציעו לאביה לקנות אדמות ממזרח לירושלים, אבל “במלחמת השחרור הרס פגז את ביתנו והתעודות הלכו לאיבוד”.
בהמשך חקירותיו נודע לצבי אילן כי לבן אהרן ולהלוי היה שותף שלישי, יחיאל לנגר – קצין משטרה בדימוס. הוא הצליח לאתר אותו, כשכבר היה בגיל 78, ולפגוש אותו בביתו בירושלים. לנגר שירת במשטרת המנדט הבריטי בתפקיד מדריך רכיבה ביחידת הפרשים, שהיו בה גם חניכים ערבים מהכפר אבו דיס. באמצעותם הכיר את המוכתר של הכפר, וכך נרקם ביניהם הקשר לקניית האדמות. אילן ראיין את לנגר, וכך ציטט מפיו:
“גדלתי על שפת הוויסלה, ואני אוהב שטח פתוח. המקום משך אותי. קיויתי להקים שם ישוב עברי. לא הייתי ישן בלילות מרוב תכניות ותקוות. חלמתי על זה. שאלתי את המוכתר מה המחיר והוא אמר לי: אתך אסתדר, 5 לא”י לדונאם. לא היכרתי אז היטב את אנשי הארץ, לכן פניתי לעורך הדין בן אהרון, וביקשתי ממנו לעזור לי. האדמות הן סביב [דרך] מעלה אדומים, ח’ן אל אחמר (אחד משמות הח’ן התורכי שבראש המעלה). היתה זאת אדמת ממשלה תורכית שאנשי אבו דיס השתלטו עליה. הם היו פוגעים בעוברים בדרך ליריחו, והתורכים עצמו עין והניחו להם להשתלט על הקרקע ובלבד שייפסקו הפגיעות, ואף בנו בית למוכתר הכפר על אדמות אלה. זימנתי פגישה בין בן אהרון, הרב הפרסי והמוכתר, שקפץ על הרעיון למכור קרקע שאינה שלו […] הם [בן אהרן והלוי] המציאו את השם [אחוזת יעקב] סתם, בשביל המודעה. עשינו חוזה עם המוכתר, חוסיין עראקאת, על 5,000 דונם, ובן אהרן העביר בטאבו כ-300 דונם על שמנו. שילמנו 50 לא”י למהנדס ורטהיימר והוא הכין פרצלציה וחלוקה של השטח, ואז פנינו לציבור. סמכנו על העליה הגרמנית [=העלייה החמישית], שהגיעה אז לארץ, קווינו שרבים מעולי גרמניה יקנו. אבל הם רצו לחיות בעיר. איש לא האמין שייצא מזה משהו. רק כ-50 איש קנו חלקות, לא יותר. בינתיים פרצו המאורעות [1939-1936] והעניין נפסק מעצמו. הלאומנים רצו להרוג את המוכתר של אבו דיס מפני שעשה עסקים אתנו. אחרי המאורעות פרצה מלחמת העולם, אחריה באו מאורעות 1947 ומלחמת הקוממיות, ומאז נסגר השטח בפנינו” (צ’ אילן, שם).
למעשה, עדותו הקצרה של לנגר מסבירה ומשלימה באופן כללי את סיפור המעשה ופותרת את החידה: בתקופת המנדט הבריטי חברו יחדיו שלושה שותפים יהודים, יזמי נדל”ן. הם איתרו אלפי דונמים של קרקעות בספר המדבר של ירושלים, גאלו אותן מידי ערבים, ניסו לשווק אותן ואף הצליחו למכור את מיעוטן, אבל בצל המצב הביטחוני בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20 נאלצו לוותר על יוזמתם. בתום מלחמת השחרור נותרו האדמות בתחומי ממלכת ירדן, וכל התוכניות ירדו לטמיון.
בעקבות פנייתי, צלל חברי המלומד חנוך גוטליב אל עיתוני התקופה ודלה עוד כמה פרטים על פרשיית אחוזת יעקב. בהעתון הרשמי של ממשלת פלשתינה א”י פורסמה ביום 31.7.1936 ידיעה על רישום החברה ב’פנקס החברות’
לא עברו חמישה חודשים עד שנמסרה התרעה על מחיקת החברה מאותו ‘פנקס’:
ואכן, כך קרה כעבור שלושה חודשים, ועד אפריל 1938 כבר באה אפיזודת ‘אחוזת יעקב’ אל קצה, והיא נמנתה עם התארגנויות נוספות ש”נמחקו מפנקס החברות”:
במלחמת ששת הימים שבנו אל מורדותיה המזרחיים של ירושלים, אבל אדמות היהודים לא עוררו עניין רב. לנגר לא הצליח למצוא את מסמכי המכר ונואש מהאפשרות לממש את הקרקעות. גם מוסדות המדינה לא התעניינו בכך, כפי שהעיד משה סגל, לוחם המחתרות וממחדשי היישוב ברובע היהודי בירושלים:
“בשנת תרצ”ב [1932] הכין ועד הקהילה בירושלים רשימת נכסים יהודיים בין החומות, ועוד חמישים ושלושה מחוץ לחומות. חלקות: 280 ברובע היהודי, 121 מחוץ לחומות: בענתה (ענתות) 95% רכוש יהודי. בדרך ליריחו הייתה ‘אחוזת יעקב’. כל הרכוש הרב של בתים וחלקות לא נחקר ולא טופל. מוסדות השלטון התעלמו והפנו עורף לבעלות שלנו בכל חלקי ירושלים שבין החומות ומחוצה לה” (משה הלוי סגל, דור ודור, תשמ”ו, עמ’ 212-211).
האזור המשוער של אדמות אחוזת יעקב בימינו, מבט מצפון (מחוות הרועה העברי): הבניינים הבולטים מימין – העיר מעלה אדומים; הגבעה המיוערת משמאל – ‘גבעת המייסדים’ בשולי אזור התעשייה מישור אדומים.
לפרשיית אחוזת יעקב יש קווי אופי בולטים שמזכירים את גורל יוזמתה של ‘אגודת הדיירים’ באבו דיס, שכאמור נחלה אף היא כישלון באותה עת. אבל בשני המקרים הללו הכישלון היה זמני בלבד. על חלק מאדמות היהודים באבו דיס קמה לימים שכונת קדמת ציון, וגם אדמות אחוזת יעקב הגשימו את ייעודן לאחר עשרות שנים וגלגולי שלטונות בריטים, ירדניים וישראלים, וכיום משתרעת עליהן העיר מעלה אדומים ואזור התעשייה של מישור אדומים, פחות או יותר. בשטח רחב הידיים המשתרע בין מעלה אדומים לירושלים מתוכננות לקום שכונות יהודיות חדשות שייצרו רצף טריטוריאלי ויחבקו את ירושלים ממזרח (‘שטחי E1’). חלומם של ראשוני המתיישבים התגשם והיה למציאות פורחת, גם אם באיחור קל…
“מעל פסגת הר הצופים”: מבט מזרחה, אל שיפולי מדבר יהודה. תצלום: חגי הוברמן.
את המחקר שלו סיים צבי אילן במילים אלה:
“ודאי יש עוד פנים לסיפור זה. האם יש בין הקוראים מישהו היודע על כך? היטרח לכתוב לנו על כך? את העדויות שאספנו כאן ואת אלה שנקבל מהקוראים נגיש כצידת [!] עידוד נוספת לחלוצים הקנאים של מעלה אדומים 1975”.
כדי להסביר את הסיפא של דבריו, נזכיר כי “מעלה אדומים” שעליה דיבר אילן היא ‘גבעת המייסדים’ בצפון אזור התעשייה מישור אדומים בימינו. רק בספטמבר 1975, כחצי שנה לאחר פרסום מחקרו הקצר של צבי אילן, התירה ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ל’גרעין מעלה אדומים’ להתיישב סמוך לשטח המתוכנן של אזור התעשייה. הייתה זו נקודת התיישבות רחוקה מכל נקודה אחרת, ומי שהעזו להתיישב שם נחשבו בעיניו של אילן “לחלוצים הקנאים”. מהגרעין הזה צמחה ופרחה מעלה אדומים, עיר ואם ישראל, וכיום – כעבור יובל שנים, זהו חבל ארץ משגשג ופורח. אבל קריאתו הנרגשת לאיסוף ולשיתוף מידע על אחוזת יעקב – יוזמה עברית וציונית שנמחקה מן התודעה ההיסטורית – עדיין חיה וקיימת: “האם יש בין הקוראים מישהו היודע על כך?”
