חזנות ירושלמית בלחן של… שוברט: גלגולו של ניגון יום הכיפורים

בספרו ספרי ירושלים, שיצא לאור בירושלים בשנת 1955, כתב די זהב סיפור שנקרא “גלגולו של ניגון” (עמ מט-נד). הסיפור מיוחד ומופלא, ו’גיבורות’ הסיפור הן השורות החותמות את הפיוט “אמנם כן” – מפיוטי האשכנזים בתפילת ערבית של יום הכיפורים. את הסיפור מספר די זהב על עצמו, והוא פותח אותו בנימה אישית:

“אברך צעיר מאֹד הייתי כשירדתי בפעם הראשונה לפני התיבה ביום הכפורים. בית הכנסת הירושלמי שבו כיהנתי כחזן היה גדול ומלא מפה לפה. בעיקר גברה סערת רוחי בליל ‘כל נדרי’, ובהתרגשות רבה פיזמתי את פסוקי ‘יעלה’, ‘אמנם כן’ ו’הנה כחומר ביד היוצר’. כשהגעתי לפסוק ‘קולי שמע וראה דמע עיני’, שרתי אותו בניגון שלמדתי מפי מורי ורבי בחזנות, הישיש הירושלמי ר’ יצחק, זכרונו לברכה”.

נעימות הניגון של השורות “קוֹלִי שְׁמַע וּרְאֵה דֶּמַע עֵינִי, רִיב רִיבִי שְׁעֵה נִיבִי וַהֲשִׁיבֵנִי סָלַחְתִּי”, בקולו של החזן הצעיר, לכדו את לבו של יהודי זקן אחד, שישב בכותל המזרח בבית הכנסת הירושלמי. לאחר התפילה, ביקש האיש לחקור מניין הגיע אליו הניגון, אבל אפרים גולדשטיין רק ידע לומר שקיבל אותו מפי מורו ר’ יצחק, הישיש הירושלמי שנפטר לבית עולמו זה מכבר. ומניין קיבל אותו רבו? את זאת לא ידע.

לאחר רגעים של שתיקה התעורר הזקן האלמוני כמתוך חלום, ופתח את פיו. הוא סיפר שבצעירותו למד חזנות באודסה מפי חזן זקן ועיוור, שנצר על לשונו ניגונים עתיקים. הניגון ששמע כעת מפיו של גולדשטיין היה אחד מאותם ניגונים שכוחים. הוא אף זכר את היום בו שמע אותו לראשונה מפי מורו, ואת הריגוש מהניגון ששבה אז את לבו. הוא לא התאפק, ושאל את רבו העיוור למקורו של הניגון:

“ניגש החזן אל ארון הספרים שלו, חיטט ומישש באצבעותיו והוציא גליון תוים מצהיב ואמר: ‘הרואה אתה? הנה, זהו הניגון הנמצא בידי זה קרוב לארבעים שנה. יקר הוא לי עד מאֹד וכשתשמע כיצד נתגלגל אלי תדע אף אתה מה רב ערכו'”.

בהמשך סיפר החזן האודסאי שבצעירותו – בשנות ה-20 של המאה ה-19 – נסע לווינה בנסיבות רפואיות. את שהותו שם ניצל להשתלם בחזנות מפי החזן שלמה (סלומון) זולצר, מחשובי החזנים והיוצרים היהודים באירופה. אחד מבאי ביתו של זולצר היה –

“גוי וינאי אחד, נמוך קומה ושמנמן, מרכיב משקפים ובעל חיוך לבבי. זולצר היה נוהג בו כבוד רב, אף על פי שהיה עני מרוד, לבוש ברשלנות ונעליו מרופטות. הוא השאיר רושם עלוב ודומני שהיה גם חולני. אותו גוי היה מביא עמו גליונות תוים שהיה מעתיק בשכר בשביל זולצר ובשביל מקהלתו. לעתים היה מוציא מחֵיקו כמה שירים ומוסרם לידי זולצר. הלה היה מזמר אותם והוינאי היה מלוה אותו ליד הפסנתר. יום אחד הציגני זולצר לפני אותו גוי מסכן, שהתודע אלי בשמו פרנץ שוברט”.

פרנץ שׁוּבֶּרְט?? אכן כן, שוברט! – מחשובי המלחינים של המוסיקה הקלאסית, שוברט שחתום על יצירות מופת, כמו ‘הסימפוניה השמינית’ (‘הבלתי גמורה’), ‘חמישיית דג השמך’ ועוד.

אני מודה שבשלב זה גם אני איבדתי את האמון וחשדתי שהסופר התברך בחוש דמיון מפותח מדי, אבל באתר הבית של המוזאון היהודי בהוֹהֶנְאֶמְס שבאוסטריה – עיירת הולדתו של זולצר – הופתעתי למצוא את המידע הבא (מתורגם מגרמנית):

“זולצר הפך במהרה לדמות בולטת גם מחוץ ליהדות וינה. הבריטון הנפלא של שלמה זולצר היה ידוע הרבה מעבר לגבולות העיר. בין מעריציו וחבריו הנלהבים נמנו המלחינים פרנץ שוברט, פרנץ ליסט, ג’אקומו מאיירבר, רוברט שומאן וניקולו פגאניני, שלעתים קרובות ביקרו בבית הכנסת העיר וינה כדי לשמוע את זולצר מופיע”.

בעיון נוסף התברר כי אכן זולצר, שהיה החזן הראשי בבית הכנסת הגדול החדש שטאדטטמפל (Stadttempel) בווינה, העסיק את שוברט בכתיבת לחנים. ביצירה השישית בספרו ‘שיר ציון’ (Schir Zion: gottesdienstliche Gesänge der Israeliten), שהודפס לראשונה ב-1839, הביא זולצר לחן למזמור צב בתהילים (“טוב להודות לה'”). הוא גילה כי שוברט הוא זה שהלחין את הטקסט העברי לבקשתו, והוסיף הערה: “לשיר באירועים חגיגיים במיוחד” (מתורגם מגרמנית). שוברט סבל ממחסור כלכלי חמור ומבעיות רפואיות, וחיפש את פרנסתו בעבודות מזדמנות. נראה כי זה ההסבר לנוכחותו המשונה של הגוי האוסטרי בין כותלי בית הכנסת, ועל כל פנים נראה כי היה זה בערוב ימיו הקצרים, שכן הוא מת בשנת 1828, כשהיה בן 31.

אבל נחזור לסיפור שלנו: החזן המתלמד הצעיר שמע את שמו של שוברט לראשונה בחייו כשפגש בו. שוברט התפעל מקולו ומכישוריו, וביקש ממנו למסור לו פיוט מתפילת יום הכיפורים כדי להלחינו. מה לגוי זה ולתפילת יום הכיפורים, הרהר בלבו, אבל באותו רגע עלו בראשו מילות הפיוט “קולי שמע”, והוא מסר אותן בכתב גרמני לשוברט. שוברט לא נדרש ליותר מעשר דקות כדי להלחין אותן, ואף צירף לנייר התווים הקדשה אישית בחתימת ידו. לימים הבריא החזן וחזר לאודסה, שם השמיע בבית הכנסת את הניגון של שוברט. ציבור המתפללים התלהב מאוד מהלחן, אך החזן שמר את סודו ולא גילה לאיש את מקורו.

שנים רבות חלפו, והחזן הצעיר היה לאיש כבד ימים וראייה. הגיליון המצהיב שהחזיק כעת בידו, ונופף בו לנגד עיניו של תלמידו הצעיר באודסה, היה רישום התווים המקורי שקיבל בצעירותו מידיו של שוברט בכבודו ובעצמו. השנים המשיכו לחלוף, ואותו תלמיד צעיר הפך גם הוא לחזן זקן, והנה עתה הוא בירושלים והנה לפניו חזן צעיר – אפרים גולדשטיין די זהב – שבפיו אותו ניגון מופלא! את הניגון הוא למד מרבו הירושלמי ר’ יצחק, אבל כיצד התגלגל הניגון מאודסה לירושלים? וכיצד צד אותו ר’ יצחק בפיו? את הצעת הפיתרון לחידה הציע אותו זקן בעצמו:

” – אה… זהו… אני מבין… כעבור שנה מאז ראיתי את כתב היד של הניגון עלה החזן הסגינהור לארץ ישראל ולקח עמו את כל ספריו ואת כל כתבי היד, ובתוכם היה בודאי גם פזמונו של שוברט. מכיון שבתקופה הקצרה שחי בארץ ישראל היו לו בוודאי תלמידים, יתכן שכתב היד של שוברט נפל בידי אחד מהם ועד היום לא נודע אייהו. אבל… טוב שלא אבד הניגון. טוב שהוא מוסיף לחיות כאן בארץ ישראל. כי ישר וטוב ואוהב ישראל היה אותו קומפוזיטור מסכן פרנץ שוברט”.

האם הסיפור אמיתי? האמנם התנגן הפיוט היהודי בלחן הגוי פרנץ שוברט בבתי הכנסת ביום הכיפורים בעיר הקודש? האם שמע מישהו את הלחן המופלא, והעביר אותו לדורות הבאים?