גיליון 244, טבת תשפ”ה
ברחוב כורש 4 נמצאת חנות עם חזות מיושנת משהו, הנושאת את השם ‘שרלוט’. בחלון הראווה מוצגים כלי קרמיקה וחפצי חן. חלון הראווה הזה הוא גם חלון אל תקופת המנדט הבריטי ואל אנשי ‘עליית היֵיקים’ בירושלים.
חזית חנות שרלוט. את האותיות עיצב לא אחר מאיתמר דוד, האיש שעל שמו נקרא גופן David.
‘עליית היֵיקים’ הוא כינויה של ‘העלייה החמישית’ – גל עולים גדול שהציף את ארץ ישראל בשנות ה-30 של המאה ה-20, כרבע מהם – מספרם מוערך בכ-60,000 איש – הגיע מגרמניה. עליית הנאצים לשלטון ב-1933 והתגברות האנטישמיות דחפו רבים מיהודי גרמניה מזרחה. רבים מהם נמנו עם ‘המעמד הבינוני’ – בעלי מקצועות חופשיים, סוחרים, תעשיינים ואקדמאים. הם נטו להתיישבות העירונית, ותרמו מאוד לעיבויָן של ערי החוף תל אביב וחיפה ולהקמת יישובים אורבניים חדשים. בירושלים התיישבו הייקים בעיקר ב’שכונות הגנים’ הצעירות שנוסדו בעיר החדשה – רחביה, בית הכרם ועוד. נוכחותם הייתה בולטת מאוד בירושלים המנדטורית, והוסיפה לה נופך אירופי-מודרני.
הפעם נתמקד בדמותה של ייקית ירושלמית אחת, שבזמנה הייתה מן הדמויות המוכרות בעיר אבל כיום נשכחה מלב – שרלוט (או שרלוטֶה בהגייה הגרמנית) שטיין. נראה כי סיפור חייה של שרלוט אינו דומה לסיפור חייהן של נשים אחרות. היא הייתה אישה בודדה בדרך כלל, עצמאית ומסוגרת ואולי אפילו מסתורית ומוזרה, ובכל זאת משהו באישיותה מלמד על החברה הייקית, שאפילו ירושלים – שנדמה שראתה כבר הכול – לא הכירה כמותה עד המאה ה-20.
שרלוט שטיין נולדה בשנת 1901 בברלין, שם בגרה והשתלמה באומנות סינית. בברלין התגוררה עם אמהּ, ונראה כי לא היה זה בית מסורתי-דתי, וספק אם ציוני, מה שמעורר את התהייה מה הביא אותה לעזוב את בירת התרבות והקדמה האירופית ולבוא לירושלים הקנאית והנחשלת. העיתונאית רונית מטלון הקדישה כתבה לשרלוט בעיתון ידיעות אחרונות, בדצמבר 1987 – כחודש לאחר פטירתה, והציגה בפני מכריה של שרלוט את השאלה. אחייניתה אורה בן גל השיבה שכבר ב-1929 הרגישה שרלוט את השינוי ברוחות השנאה ליהודים שהחלו לנשב בגרמניה. לעומתה, נֹגה אשד השיבה:
“לתנועת נוער ציונית לא השתייכה מעודה, כי היתה אינדיבידואליסטית […] קשה לי לראות את שרלוט באיזושהי קבוצה. זה לא התאים לה. לדעתי, מה שבעיקר דחף אותה לכאן זה הרצון לברוח מהמסגרת הבורגנית הנוקשה של בית ההורים”.
ואילו חברתה, כורכת הספרים קֶטֶה וינר, פסקה:
“אוואנטוריזם. מה שהביא אותה זה בעיקר הרפתקנות, הרומאנטיקה של האוריינט, הדברים האלה שקצת מהם היה לכולנו” (ר’ מטלון, “קסם המזרח”, ידיעות אחרונות, 11.12.1987).
באותם ימים היה משהו באוריינטליזם, בתרבות המזרחית-ערבית החמה האותנטית, ששבה את לבם של אנשי הערים האירופיות הקפואות והרציונליות. “קסם המזרח”, קראה לזה רונית מטלון, ושרלוט לא הייתה היחידה שנשבתה בקסם. בשנת 1931 עלתה על האונייה שהובילה אותה ליפו, התיישבה בירושלים ופתחה ברחוב סְטוֹרְס (כך נקרא רחוב כורש בתקופת המנדט) חנות של מזכרות, תכשיטים וחפצי חן. מעברו השני של הרחוב נמצא בית הדואר, שהיה בבנייה כאשר רכשה שרלוט את החנות. היא חשבה שהיוצאים מבית הדואר יילכדו בקסמהּ של החנות וייכנסו אליה, היא רק לא לקחה בחשבון שהכניסה לבית הדואר תפנה לבסוף לצד השני, לרחוב יפו. רשלנות או חוסר מזל? כך או כך, החנות נמצאת מאז ועד היום בגבו של בית הדואר, ומי שנכנס אליה הוא מי שהתכוון לעשות זאת ולא מי שטייל להנאתו ברחוב הראשי ונלכד בקסמו של חלון הראווה.
‘שרלוט’ הייתה החנות הראשונה שהציעה דברי אמנות מיובאים מאירופה, אבל היא לא ויתרה גם על חפצי אמנות מקומית. במיוחד אהבה שרלוט את הקרמיקה הארמנית. היא השתלמה אצל האמנים הארמנים אוהניסיאן וקרקשיאן בעיר העתיקה, יצרה בעצמה עיטורי צבע בהשראה ארמנית וייסדה סדנאות לקרמיקה ארמנית. על מדפי החנות שלה הוצעו למכירה גם יצירות הקרמיקה שלה ותכשיטים שעיצבה בעצמה.
החנות של שרלוט, בימים שבהם הקימו הבריטים את אזורי הביטחון (‘בווינגרד’) ומילאו את הרחובות המקיפים את מגרש הרוסים בגדרות תייל (1948-1946).
צילום: Paul Almasy, מתוך האתר: www.ismardavidarchive.org. מקור התצלום לא ידוע.
לחנות היה אופי קוסמופוליטי, והיא משכה אליה ירושלמים מכל הגוונים והעדות – יהודים, מוסלמים ונוצרים, אבל קירותיה ספגו בעיקר את הגרמנית והאנגלית – של ייקים בדמותה ובצלמה ושל חיילים בריטים, שהמתיקו בה מעט את געגועיהם לאירופה.
שרלוט שטיין עם לקוחות בחנותהּ.
ברקע האווירה הקוסמופוליטית נמשכה שרלוט אל חוגי תנועת ‘ברית שלום’, והייתה בה חברה פעילה. ‘ברית שלום’ הייתה תנועה שהוקמה בידי אינטלקטואלים יהודים בראשית תקופת המנדט, ודגלה בשוויון זכויות ליהודים ולערבים תחת שלטון המנדט. היא פעלה להקמת אוטונומיה דו-לאומית, במטרה לחתור להקמת מדינה יהודית וערבית בארץ ישראל, על בסיס המכנה המשותף ההיסטורי בין התרבויות. חבריה ראו עצמם גם ציונים, ובין ראשיה נמנו פעילים מוכרים כמו ארתור רופין, הנרייטה סאלד, אנשי האקדמיה גרשם שלום, מרטין בובר, יהודה לייב מאגנס ורבים אחרים. גם הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן היה מאנשי ‘ברית שלום’, ואפשר שהוא זה שהשפיע על שרלוט שטיין בימים הארוכים שבילו יחדיו על סיפון הספינה שהביאה אותם לארץ. בחוגי ‘ברית שלום’ פגשה שרלוט עיתונאי צעיר ערבי ונישאה לו, אבל הנישואין כשלו כעבור זמן לא רב והשניים נפרדו. היא השקיעה מעתה את מיטב זמנה בחנות אותה ניהלה במשך למעלה מחמישים שנה. שרלוט מצאה תחביבים אחרים, אבל אהבה בעיקר חתולים, והם השיבו לה אהבה ומילאו את החדרים והחצר של דירתה בשכונת רחביה.
למרחב, 17.10.1965
שרלוט שטיין האמינה באסטרולוגיה ובפרא-פסיכולוגיה. היא חרדה מפני סימנים, מספרים ורמזים שונים ומשונים, אבל בעיקר יראה מפניו של יום שישי החל ב-13 בחודש. ביומן של החנות היה אסור לרשום את התאריך הזה, ופעם כמעט הסתבכה עם פקיד מס הכנסה שדרש להבין מדוע נרשם יום ה-12 בחודש פעמיים. אין כל פלא ששרלוט נפטרה ב-13 בנובמבר 1987, שחל ביום שישי כמובן. היא נמצאה מתה במיטתה…
נֹגה אשד, שעבדה לצד שרלוט שטיין והייתה חברתה שנים רבות, קנתה את החנות משרלוט כשהגיעה לגיל 75, והיא זו שמנהלת אותה עד היום. החנות שמרה על המותג המקורי, על האופי הקסום, על הריהוט ועיצוב הפנים ואפילו על כמה מן הסחורות ששרדו מזמנה של מייסדת החנות. גם החיוך ומאור הפנים לא השתנה.
נגה אשד ליד שולחן העבודה בחנות שרלוט. 2025.
יש הצדקה כלכלית לעסק כזה? שאלתי. לא, ענתה נגה. אז מה מחזיק אותך כאן? שאלתי, ונגה השיבה: האהבה.
תודה לחברי חנוך גוטליב על עזרתו בהכנת המאמר.
