גיליון 237, חשוון תשפ”ה
“כְּשֶאָדָם מֵת, אוֹמְרִים עָלָיו ‘נֶאְֶסָף אֶל אְַבוֹתָיו’.
כּוֹל זְמַן שֶהוּא חַי, אְַבוֹתָיו נֶאְֶסָפִים בּוֹ.
כֹּל תָּא וְתָא בְּגוּפוֹ וּבְנַפְשוֹ הוּא נָצִיג
שֶל אֶחָד מרִבְבוֹת אְַבוֹתָיו מִתְּחִילַת כֹּל הַדּוֹרוֹת”.
(יהודה עמיחי, פתוח סגור פתוח, ירושלים 1998, עמ’ 113).
זאב (ז’אבו) ארליך – איש הספר והאדמה, הסולם שמוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, האיש שכֹּל חייו דָּרַךְ על פסוקים (כך הוא נהג להגדיר את חווית הסיור) בנעלי פָּלָדיום מרופטות, בחולצת משבצות דהויה ועם תנ”ך ביד. חוקר ארץ ישראל עם נשמה גדולה, עיניים שובבות מקרינות אור, שֵׂער פרוע ושׂפם עבות. ז’אבו נפל בלבנון והובא אתמול לקבורה, ה’ יקום דמו. את מאמר השבוע נקדיש לזכרו של ז’אבו, חבר קרוב ושותף לדרך המחקר והוראת הדרך במשך 30 שנה ויותר, בכאב לב תהומי.
בחצר מרכז מורשת מנחם בגין ברחוב חברון נראים שרידיו של בית קברות יהודי מסוף ימי הבית הראשון. אלו תשע מערות קבורה החצובות בסלע, מהן לא שרדו אלא חציבות היסוד. הקירות והתקרה נעלמו ככל הנראה בתקופות מאוחרות, כאשר נחצבו מן הסלע הזה אבני בניין. למרות זאת אפשר להבחין במאפיינים הבסיסיים של הקבורה בתקופה זו: אולם מבוא שמסתעפים ממנו כוכי קבורה; משכבי הקבורה החצובים בתוכם מותאמים בגודלם לגופות הנפטרים; בקצה המשכב נחצבו מעין ‘כריות’ לראש. מתחת למפלס המשכבים שרדו חללים (המכונים גם ‘מאספות’), שעצמות הנפטר היו מועברות אליהם לאחר שכלה בשרו.
מערת הקבורה הייתה משפחתית, ועל כן יש מפרשים הקושרים לכך את הביטוי התנ”כי ‘נאסף אל אבותיו’, הנזכר בהזדמנויות שונות בהקשר של מוות (למשל: מלכים ב כב, כ). בתקופה זו, הקבורה עם האבות נחשבה לזכות חשובה, ודי אם נזכיר בהקשר זה את מלכי בית דוד שנקברו באחוזה המשפחתית בעיר דוד (ראו: דברי הימים ב לה, כד).
שרידי מערת הקבורה שבהם נמצאו הממצאים בבור האיסוף (צילום: תמר הירדני).
בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 נחקרו מערות הקבורה באתר זה. ד”ר גבי ברקאי, שניהל את החפירה, העניק לו את הכינוי ‘כתף הינום’, על משקל הכינוי המקראי למורד ההר שמנגד – זה המכונה בימינו הר ציון – כֶּתֶף הַיְבוּסִי (יהושע טו, ח), ובהשראת גֵּיא בן הינום החוצץ ביניהם. כמו רובם של שדות הקבורה הקדומים בירושלים, גם הקברים הללו נמצאו ריקים מתכולתם, ב’אדיבותם’ של שודדי הקברים של כל הזמנים. אבל במערת הקבורה הדרומית באתר נכונה הפתעה מרעישה: באחד מבורות הליקוט נמצאו עצמות של כ-95 נפטרים, כולם בני משפחה אחת – כנראה אמידה – לאורך דורות אחדים, וכלים ותכשיטים רבים: קנקני זכוכית וכסף, עגילים, טבעות ועוד עדיי זהב וכסף. הממצאים הנדירים הללו השתמרו בזכות התמוטטות תקרת הבור, שהפכה להיות רצפת הבור וקברה תחתיה את כל תכולתו.
חלק מאוסף התכשיטים שהתגלה בבור האיסוף של מערת הקבורה (באדיבות רפי כפיר, אתר Jerusalem-love).
בין כל אלו נמצא פריט חשוב ונדיר ביותר: שתי לוחיות כסף זעירות, מגולגלות כמגילות. אורך הלוחית הגדולה 97 מ”מ ורוחבה 27 מ”מ, ואורך הקטנה 39 מ”מ ורוחב 11 מ”מ. לאחר שנפרשׂו בזהירות רבה נתגלה כי חרות עליהן הנוסח המוכר של ברכת כוהנים (במדבר ו, כד-כו). הממצא תוארך למאה ה-7 לפסה”נ, דהיינו שלהי ימי הבית הראשון. אמנם יש הבדלים בין הנוסחים, אך זהו המקור החוץ-מקראי הקדום ביותר לפסוקים אלו.
אחת משתי לוחיות הכסף של ברכת כוהנים מכתף הינום (עיבוד: תמר הירדני).
ד”ר גבי ברקאי ביטא כך את תחושותיו בעת פיענוח הכתובת:
“ההתרגשות הייתה עצומה. במעבדה הסתכלתי בעזרת זכוכית מגדלת על הלוחיות הפרושׂות לפני. המילה הראשונה שקראתי הייתה שם ה’. זו הפעם הראשונה ששמו של אלוקי ישראל נמצא בחפירות ארכאולוגיות”!
גילוי אוצרות הקבר בכתף הינום, המוצגים כיום במוזאון ישראל בירושלים, חולל התרגשות רבה. התכשיטים המרהיבים מאפשרים הצצה אל חיי היומיום ואף פרשנות לאלו המנויים במקרא (ישעיה ג, יח-כא). אבל לְמה שימשו לוחיות ברכת הכוהנים, מי השתמש בהם, ובכלל מדוע נקברו עם הנפטר בקבר? חוקרים העלו השערות שונות, אבל ככלל יש לציין שנראה כי ענידת דברי חכמה על הצוואר הייתה מקובלת בתקופת המקרא, אם כקישוט אם כקמעַ. כך אולי אפשר לפרש את פשט הפסוק:
“חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל יַעַזְבֻךָ, קָשְׁרֵם עַל גַּרְגְּרוֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ” (משלי ג, ג).
אבל האם נוכל לדעת מי השתמש בהן? בין הממצאים באותה מערת קבורה היה גם חותם קטן של אבן גיר בצבע חום, שנשא את השם פלטה בכתב העברי הקדום, ומתחתיו מופיעים עיטורים צמחיים.
העתק חותם האבן של פלטה, בכתב עברי קדום.
מי אתה, פלטה? השם ‘פלטה’ אינו מוכר מן הכתובים, אבל שמות קרובים לו מוכרים היטב והיו אף נפוצים: אליפלט, פלט, פלטי, פלטיה ופלטיהו. במאמר שפרסם ז’אבו ארליך, הוא הצביע על כך שבחלק מן האזכורים מיוחס השם הזה לכוהנים. כך, למשל, נזכר פלטיהו בן בניהו שהוצב בשער המקדש (יחזקאל יא, א), והוא כנראה אחד מ-25 האנשים שעמדו בין האולם ובין המזבח (שם ח, טז) – מקום המותר לכניסה לכוהנים בלבד. כיוצא בו, נזכר כוהן בשם פִּלטַי בימי שיבת ציון (נחמיה יב, יז). הוא הציע שאותו פלטה ממערת הקבורה בכתף הינום היה כהן, ולוחית הכסף של ברכת הכוהנים הייתה שלו.
הצעתו של ז’בו באה באותו מאמר, לאחר שהציע לזהות כאן את אתר הקבורה של מלכי יהודה האחרונים. לא ניכנס במסגרת זו לנימוקיו, רק נציין את טענתו שנהוג היה לקבור כוהנים נכבדים בקברי מלכי יהודה. הן כך מוכח במקרה של יהוידע – הכהן הגדול בזמנו של יואש מלך יהודה:
“וַיִּזְקַן יְהוֹיָדָע וַיִּשְׂבַּע יָמִים, וַיָּמֹת בֶּן מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּמוֹתוֹ. וַיִּקְבְּרֻהוּ בְעִיר דָּוִיד עִם הַמְּלָכִים, כִּי עָשָׂה טוֹבָה בְּיִשְׂרָאֵל וְעִם הָאֱלֹהִים וּבֵיתוֹ” (דברי הימים ב כד, טו-טז).
בלשון זהירה, סיכם ז’בו ארליך את השערתו כך:
“שמא נוכל לומר גם כאן, בקברות בית דוד האחרונים, שאירוע דומה חזר על עצמו? שמא נוכל לומר גם כאן שהיה זה כוהן חשוב, אולי הכוהן הגדול? […] שמא ניתן לומר כי לוחיות הכסף וברכת הכוהנים שעליהן, שייכות לפלטה הכוהן?” (ז”ח ארליך, “אל נכון, גורן נכון ומקום גן עוזא”, מגדים, כו [תשנ”ו], עמ’ 45-44).
