גיליון 233, אלול תשפ”ד
בשנת תר”ז (1847) נוסדה בחצר האשכנזים שברובע היהודי חברת ‘אור תורה מִשְׁמוֹרים’. ‘חברה’ או ‘חבורה’, במושגי אותם ימים, היא התארגנות למטרות ציבוריות – בדרך כלל חסד, סעד, תפילה או לימוד תורה. בחותמת חברה זו הוצהרה מטרתה: “העומדים בבית ה’ בלילות בבהמ”ד [=בבית המדרש] מנחם ציון” – ביטוי מקראי (תהילים קלד, א) מושאל, שכוונתו היא ללימוד תורה בשעות הלילה דווקא. ‘מנחם ציון’ הוא בית הכנסת המרכזי של עדת האשכנזים ‘הפרושים’ (‘המתנגדים’, שאינם חסידים) בעיר העתיקה, בתקופה שקדמה לבנייתו של בית הכנסת ‘החורבה’.
“חותם דחבורה אור תורה משמורים […] בחורבת רבינו יהודא החסיד זיע”א [=זכותו יגן עלינו אמן]. נוס'[ד] ש'[נת] תר”ז”.
בפנקס הייסוד של החברה נאמר, שהיא הוקמה במטרה לחדש מנהג דומה שהיה ופסק (פ’ גראייבסקי, “משמורים אור תורה”, מגנזי ירושלם, יג [תרצ”א], עמ’ 4-3). ככל הנראה, מדובר ב’משמרות’ – מנהג של מקובלי ירושלים שבבסיסו האמונה ברציפות לימודית ללא הפסקה בכל שעות היממה, גם כאמצעי להחשת הגאולה (ראו: מ’ אידל, “על משמרות ומשיחיות בירושלים במאות הט”ז-הי”ז”, שלם, ה [תשמ”ז], עמ’ 94-83).
“החברה הנכבדה הזאת, אשר תמיד שמה לה לקו הצנֵעַ לכת דרכהּ, ולמטרה רוממה וקדושה לקחה לה הענין לענות בו, להחזיק מִשְׁמוֹרים חליפות בכל לילה ולילה, ובביהמ”ד לא פסקה תורה מפומי'[ה] דרבנן [=מפי הלומדים], ומשקה הטיי [=התֵה] מוגש לכל הבאים ללמוד בביהמ”ד הנ”ל [מנחם ציון], המונים המונים בכל לילה, וביחוד בלילות החורף” (יהל”ל, “ירושלם”, חבצלת, 9.8.1895).
חברת אור תורה ב”לוח החברות” של האשכנזים ‘הפרושים’, ברישומי המִפְקדים של משה מונטיפיורי בירושלים בשנת 1875: “להיות משמרות קבועות בלילות ללמוד תורה בביהמ”ד [מנחם ציון]: מִנְיָן עד חצות ומִנְיָן מחצות עד הבוקר” (מפקד כולל אשכנזים פרושים בירושלים, תרל”ה [מספרו במרכז לתצלומי כתבי יד שבספריה הלאומית: 06171]).
אבל נראה שלמסגרת ייחודית זו היה ייעוד נוסף, חשאי ומחתרתי: בשלהי התקופה העות’מאנית סבלו היהודים בירושלים מהתנכלויות ומפגיעות, שכללו רצח, התעללות ושוד. משלא נתקבל המענה השילטוני, התגייסו הגברים למשימות האבטחה. הם החלו לבצע סיורים רגליים, בעיקר בעת חילופי משמרות הלימוד. השלטון העות’מאני, שהתרשל בעצמו באבטחת היהודים, אסר על סיורים כאלה, ולכן הסוו אותם המארגנים בהצגה של מסגרת לימודית. חבורת המגִנים הזו כונתה גם ‘הַגְּוַרְדיָה היהודית’, אבל שמה עבר רק בלחישה מפה לאוזן. לא נותר לנו אלא לדמיין אברכים חרדים מזוקנים עם פאות מסולסלות מפטרלים בסמטאות העיר העתיקה החשוכות, כשמתחת לחליפותיהם השחורות מוסתר פגיון או כלי נשק מאולתר.
“וקראנו להחברה ‘משמורים’ […] ומי אשר יעלה בגורלו לעמוד על המשמר, יהי'[ה] שלוחא דרחמנא […] אשר נמנו וגמרו להקהל ולעמוד על נפשם […]” (גראייבסקי הנ”ל, עמ’ 4).
אגדות ירושלמיות מספרות על קרבות של ממש שהסתיימו אף בהרוגים מקרב הלוחמים, ואפילו על יוזמות התקפיות מחוץ לירושלים שהסתיימו באחד המקרים בעריפת ראשו של ראש השודדים אחמד שוקר אל-פחמי (א’ הורביץ, מוסד היסוד, ירושלים תשי”ח, עמ’ 127; ח”ה ריבלין, חזון ציון, ירושלים תשס”ב, עמ’ 189. על מסורות עממיות נוספות שמעתי גם מפי שמעון ברמץ ז”ל, מוותיקי הרובע היהודי). אבל ל’גוורדיה היהודית’ אין תימוכין היסטוריים של ממש, וחוקרים מטילים ספק בעצם קיומה.
אם הפטרולים הליליים בסמטאות הרובע אכן התרחשו, הרי שזו ההתארגנות הצבאית הראשונה של יהודים בארץ ישראל בעת החדשה, התארגנות שקדמה לעליות הציוניות ושהקדימה את ארגון ‘השומר’ בכחצי יובל שנים.
חזית בית הכנסת מנחם ציון בימינו, מצפון לבית הכנסת החורבה (צילום: אלעד זגמן).
כמו לחברות אחרות, גם לחברת ‘אור תורה משמורים’ היה ‘שַׁמָּשׁ’ – ר’ שמרל שמו, אבל היא התייחדה גם ב’מעורר’ – וֶועקֶער ביידיש – שהיה מופקד על ההשכמות ועל חילופי המשמרות בזמנן. אינכם מכירים את ר’ שלום? לא היה איש בירושלים שלא הכיר את רֶבּ שׁוּלם וועקער, שקודם לעלות השחר היה סובב בסמטאות כשהוא חמוש בלוּקְס – מנורת נפט, וקולו חודר כל חלון ותריס: ‘יידענע, יהודים, קומו לעבודת הבורא!’. גם סיפורי מופתים נקשרו בשמו. אגדה נוראה מספרת על יהודי שמאס בהשכמות המוקדמות ובוקר אחד שפך נוזלים סרוחים על ראשו של ר’ שלום. עוד באותו יום מצא הלה את מותו בנסיבות מסתוריות ונשמתו התגלגלה בכלב שחור, ורק בהתערבותם של רבני ירושלים שוחררה נשמתו המיוסרת לבית עולמה.
חברת הלימוד הלוחמנית דעכה עם דעיכתו הכללית של הרובע היהודי ברקע ייסודן של השכונות החדשות מחוץ לחומות במחצית השנייה של המאה ה-19:
“כשנתרבה הישוב חוץ לעיר, מעטו הלומדים בבית מדרש הזה, ונתבטלה חברת משמורים עתיקת היומין” (ח’ המבורגר, שלשה עולמות, ב’, ירושלים תש”ו, עמ’ פו-פז).
בשנת 1903 נוסדה – בצוּק העתים – ‘חברת משמורים’ בשכונת ימין משה על ידי ר’ בן ציון ידלר (ב’ יאדלר, בטוב ירושלים, בני ברק תשכ”ז, עמ’ קכג-קכד; קמו-קמז), וגם בשכונת מאה שערים התארגנו שומרים חמושים, אבל לא ידוע על קשר בינם לבין חבורת הלוחמים הוותיקה מהרובע היהודי.
