גיליון 228, אב תשפ”ד
יחזקאל יהודה נולד בבגדד שבבבל (כיום עיראק) ב־1780, והתפרסם כאחד מגדולי הסוחרים העשירים במזרח. ב־1835 השתקע בכָלְכּוּתה שבהודו לרגל עסקיו, ומשם הרבה לתרום למוסדות שונים, אחד מהם היה בית הכנסת ‘תפארת ישראל’ של החסידים בירושלים. גיסו היה דוד שׂשׂוּן, פילנתרופ נודע שבעצמו תרם לקהילות החסידים בירושלים. ב־1844 ייסד יחזקאל יהודה בכספו ישיבה בירושלים הנושאת את שמו – ‘כנסת יחזקאל’, והעמיד בראשה את גיסו, יליד בגדד, ר’ עבדאללה חיים. בנו, שלמה יהודה, עלה עם בני משפחתו כעבור כעשר שנים:
“נסיעתו היתה דרך היבשה ברכיבה על גמלים, מהלך של ארבעים יום. לבד משכירות הגמלים שִׁלֵם למנהל השיירה […] עבור כל יום שבת, למען תנוח בו כל השיירה. הוא היה מעודו יושב אֹהל [איש ספר] ועוסק בתו”ע [=בתורה ועבודה]. אביו, אשר היה סוחר בהודו בעיר כָּלְכֻּתה, הורישוֹ על חלקו נחלאות בתים […] שמהכנסת שכירותם היה חי חיי עושר וכבוד ברוָחה, ומפריש חלק הגון מהכנסתו לדברים של צדקה ומע”ט [=ומעשים טובים]. בבואו לירושלם הקציע [=הקצה] מיד חדר אחד בביתו לישיבת עשרה ת”ח [=תלמידי חכמים] שישבו כל הימים ללמוד תורה. וגם הוא בעצמו היה יושב תמיד ולומד אתם יחד” (יהושע ילין, זיכרונות לבן ירושלם, ירושלם תרפ”ד, עמ’ 24)
יהודים בבלים ביקרו בארץ ישראל והתיישבו בה בתקופות שלטון הממלוכים והעות’מאנים, אך לא התאגדו בקהילה נפרדת. גם משפחת יהודה לא ביקשה לייסד בירושלים ‘כולל’ חדש, והשתלבה במסגרות הקיימות, שלתמיכתן הכלכלית ממילא לא נזקקה. בהווי חייהם היו קרובים ליהודי ספרד ולתרבותם, אך כאמור לא נמנעו מלהתקשר עם האשכנזים – חסידים או ‘מתנגדים’.
ב־1860 רכש שלמה יהודה בית מידות ברחוב חב”ד 48, למעלה מ-20 חדרים השתרעו על פני שלוש קומותיו. באחד מחדריו שבקומה העליונה שיכן את ישיבת ‘כנסת יחזקאל’, על שם אבי המשפחה שנפטר באותה שנה. ישיבה נוספת שייסד בביתו נקראה ‘חסד אל’. מקור השם לא ידוע לנו, אבל אפשר שהוא רומז למהותו של בית המדרש על פי מדרש חז”ל:
“[…] מַה תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה הַגִּבּוֹר, חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם (תהילים נב, ג) […] מאי ‘חסד אל כל היום’? אמרי דהוה יתיב במדרשא ואמר כל דבאעי משאל שמעתא ליתי נשאול [תרגום: אמרו, שהיה (דואג האדומי) יושב בבית המדרש, ואמר: כל המעוניין לשאול בדברי תורה יבוא וישאל]” (מדרש הגדול, ויקרא, פרשת מצורע יד, א).
כתובת הנצחה לישיבה זו קבועה עד היום מעל הכניסה הצפונית למתחם. הכתובת מציינת את “שנת ה’תק”ס 5560” (השנה העברית באותיות ובספרות) – היא שנת 1800 – כשנת ייסודה של הישיבה, אך קביעה זו שגויה. סביר להניח שהכתובת אינה היסטורית, ונחרטה ביוזמה פרטית-אלמונית לאחר שיקום הרובע.
הכניסה המקורית לחצר משפחת יהודה ברחוב חב”ד, וכתובת ההקדשה מעליה. כיום הכניסה חסומה.
גומחת בור המים בחצר משפחת יהודה. פי הבור אטום כיום, אך טבעת הברזל ששימשה את כלי השאיבה שרדה במקומה.
בישיבת חסד אל עסקו תלמידי חכמים בלימוד הלכה וקבלה. הם התחייבו לא לאחר לישיבה ולא לשוחח ביניהם בדברי חולין, ומספרים שלא יצאו לביתם אלא בשבתות בלבד. הישיבה לא התחשבה במוצא העדתי: עם חכמי ‘חסד אל’ נמנו ר’ משה נחמיאס הספרדי, ר’ יצחק פראג האשכנזי ור’ אליעזר בן טובו המערבי. יש להניח ששלמה יהודה התהדר בקרבתו המשפחתית לר’ יוסף חיים (ה’בן איש חי’), גדול רבני בגדד, שהיה בן דודו. מספרים שאֵם המשפחה, רימה (ריינה) יהודה (1890-1821) הייתה מתערבת בוויכוחים בין תלמידי החכמים הגברים שלמדו בביתה. היא הייתה מן הנשים המלומדות בירושלים, בימים שבהם בנות ירושלים עוד לא למדו בבית ספר:
“היא דיברה עברית עוד מבית הוריה, וכבר בהיותה בת שש גילתה בקיאות בתלמוד וב’עין יעקב’. כן רכשה בקיאות בתנ”ך, ב’שולחן ערוך’ ופוסקים וב’זוהר’. בעלה יסד את ישיבת כנסת יחזקאל, וכן ניהל ישיבת חסד אל בביתו. לא אחת נטלה חלק בשָׁקְלָא וטָרְיא בסוגיות תלמודיות, ופלפלה עם הלומדים בדברי הלכה. היא הקדישה מרבית מזמנה החופשי ללימודי יהדות. כן תמכה בלומדי תורה עניים. במיוחד הצטיינה בהענקת ביאורים למקומות שונים בתנ”ך, פעמים רבות על יסוד ידיעותיה בשפה הערבית. היא נהגה לקרוא בעניין את העתונות העברית החדשה שהחלה רואה אור: [עיתוני] השחר, הצפירה, המליץ. רימה ריינה כתבה את דרשת בר המצווה של נכדהּ, דויד ילין הנודע, שעוררה את התפעלות המוזמנים בעומקה” (י’ לוין כ”ץ, “נשים למדניות בירושלים”, מבוע, כו [תשנ”ד], עמ’ 105).
יהושע ילין, שהוזכר לעיל ותיאר בספרו את קורות משפחת יהודה, היה בן למשפחה אשכנזית־פרושית ירושלמית, שנישא לבתו של שלמה, שֵׂרח. אחיה של שׂרח, פרג’ חיים, נישא להֵניה שפירא, בת לחסיד חב”ד. אח אחר, בנימין, היה ממייסדי בית הכנסת ‘צמח צדק’ של חסידי חב”ד. נישואים בין־עדתיים, כמו גם פעילות של יהודים מזרחים למען אשכנזים, לא היו שכיחים בחברה היהודית בירושלים שנטתה לכיתתיות, ונדרשו לכך תעוזה ומעמד כלכלי וחברתי איתן – תכונות שאמנם אפיינו את בני משפחת יהודה. שאול, בן נוסף של שלמה, ייסד את מוצא, המושבה החקלאית הראשונה שממערב לירושלים (נפטר ב-1864, בגיל 24).
בנימין יהודה.
משפחת יהודה דגלה בשילוב תורה עם דרך ארץ ועודדה לימודי השכלה ומדעים. אחד מבניה, אברהם שלום (בנו של בנימין) יהודה (1951-1877), היה לימים חוקר תולדות ישראל והתרבות הערבית ופרופסור נודע באוניברסיטאות אירופה. הוא גם היה ציוני נלהב, והפעיל את קשריו כדי לעזור ליהודי ארץ ישראל. אחיו הגדול, פרופ’ יצחק יהודה (1941-1863), היה גם הוא חוקר תולדות ישראל והתרבות הערבית וחיבר מחקר מקיף על תולדות הכותל המערבי. הוא היה מראשוני המורים בבתי הספר החדשים בירושלים (למל, דורש ציון ואליאנס), על שמו נקרא רחוב המזרחן בשכונת תלפיות. דוד ילין (1941-1864), בנם של יהושע ושׂרח, היה מחלוצי החינוך החדשני בעיר, מייסד הסמינר העברי הראשון (הקרוי על שמו עד ימינו) ומאבות המאבק להחייאת השפה העברית.
כתובת הקדשה לבית המדרש חסד אל. הכתובת שבורה וקטועה, אך אפשר להבין ממנה שצמד הנדבנים מנשה ורבקה מסעודה תרמו למוסד זה עם עלייתם לירושלים בשנת תר”ס (1900). הכתובת שמורה בידי אספן פרטי בירושלים.
ישיבת חסד אל הוסיפה להתקיים עד שנות הארבעים של המאה ה-20 כישיבה לחכמים יחידים. הספרייה הגדולה, ובה ספרים וכתבי יד נדירים, אבדה עם נפילת הרובע במלחמת העצמאות. לאחר איחוד העיר, בינואר 1970, השתכנו במבנה סטודנטים עולים מתנועת בני עקיבא. כיום הוא משמש מדרשה תורנית לבנות המגזר הדתי־לאומי – ‘מדרשת הרובע’.
חצר משפחת יהודה, ששרדה בחלקה בצורתה המקורית. כיום בתחומי ‘מדרשת הרובע’.