גיליון 225, תמוז תשפ”ד
הנקרופוליס (‘עיר המתים’) של ירושלים בימי הבית השני משתרעת על פני מרחבים עצומים מכל עבריה של העיר. החיים בשכונות רבות בירושלים החדשה, יהודיות וערביות, ‘קברו’ תחתם אינספור קברים, או שמצאו דרך לשלב אותם במרחבים הציבוריים והפרטיים. אחת מהן היא שכונת אבו תור, השוכנת מעברו הדרומי של גיא בן הינום, על הרכס שמדרום לעיר של ימי הבית השני. עשרות רבות של מערות קבורה יהודיות חצובות באבן, מרביתן משלהי ימי הבית השני ומיעוטן מימי הבית הראשון, מעטרות את מדרונותיה.
אחד משדות הקבורה הצפופים נמצא למרגלות רכס אבו תור, באזור המכונה במסורת הנוצרית חקל דמא שבמרכזו נמצא כיום מנזר סנט אונופריוס. על סביבה זו כתבנו כאן בעבר:
בירכתי חקל דמא, סמוך למפגש הנחלים הקדרון וגיא בן הינום, נחבאת מערת קבורה יהודית מפוארת מסוף תקופת הבית השני. הנגישות אליה אינה נוחה, ולמרות שהיא כלולה בשטחי הגן הלאומי סובב חומות ירושלים היא סובלת מהזנחה וטינופת. פולשים ערבים משכנים בה מעת לעת בעלי חיים, וקירותיה השחירו מפיח של מדורות. למרות שכמה מקירותיה הושחתו ונשברו, הוד הקדומים עדיין ניכר בחדר המבוא ובשני חדרי הקבורה, שבהם חצובים כוכים מעל אצטבאות. תקרת המבוא וחדר הקבורה המרכזי מעוצבים ככיפה מעוטרת ברוֹזֶטָה (ורדה) עם קישוטים צמחיים בפינות. בכניסה לחדרים שרדו עיטורי משקופים וגמלונים וחלק מהאצטבאות המוגבהות מעוצבות כמיטה בעלת רגליים מסוגננות.
המערה נחקרה לראשונה באמצע המאה ה-19 בידי החוקר השווייצרי טיטוס טובלר, ובמרוצת המאה ה-20 תועדה בכתבי חוקרים שונים. רוב החוקרים הסכימו לתארך את המערה למאה ה-1 לספה”נ, דהיינו לתקופה ההרודיאנית – שלהי ימי הבית השני. חוקר ארץ ישראל יהודה זיו הזכיר את הכינוי הערבי של המערה – מע’ארת פִרְדוּס א-רוּם, שמשמעותו, לכאורה, ‘מערת גן העדן של הביזנטים’, אבל לדעתו ‘פרדוס’ רומז דווקא לשמו של הורדוס, ואפשר ששמו השתמר כאן משום שהמערה מפוארת במיוחד ומיוחסת לזמנו (י’ זיו, “‘בגן עדן תהא מנוחתו’ – על ‘פרדסי’ הורדוס”, מחקרי יהודה ושומרון, יח [תשס”ט], עמ’ 329). פרופ’ נחמן אביגד השווה בין עיטוריה ותוכניתה של המערה לקברי הנבטים בפטרה מאותה תקופה – מן המאות ה-1 לפסה”נ וה-1 לספה”נ.
תכנית המערה, על פי הארכאולוג הבריטי סטיוארט מקאליסטר, 1901.
- A. S. Macalister, “The Rock Out Tombs in Wady er-Rababi, Jerusalem”, Palestine Exploration Quarterly, 1901, p. 216.
קלוד קונדר, איש הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל (P.E.F.), סקר את המערה בשנת 1873 והוא היה הראשון שהציע לזהות את האתר עם קברו של חנן הכהן הגדול (C. Warren and C.R. Conder, The Survey of Western Palestine, Vol. 3, London 1884, p. 419). הצעה זו נסמכת על תיאוריו של יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון של שלהי תקופת הבית השני, אודות סוללת המצור (דָּיֵק) הרומי על העיר בימי המרד הגדול:
“ראשיתו של הדייק היתה ב’מחנה האשורים’, שם חנה הוא [טיטוס] עצמו. משם ירד הדייק אל ‘העיר החדשה’, וממנה [חצה את] הקדרון [ועלה] אל הר הזיתים. אחר כך פנה הדייק דרומה, הקיף את ההר עד לסלע הנקרא ‘שובך היונים’ והגבעה הסמוכה לו, המתנשאת מעל לעמק השילוח, ומשם פנה מערבה וירד אל גיא המעין. אחר כך עלה שוב, ליד מצבת הזיכרון לחנן הכהן הגדול, הקיף את ההר שבו חנה בזמנו פומפיוס ופנה צפונה […]” (יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים [מהדורת ל’ אולמן], ספר ה, 502).
ֵלפי תיאור זה, קבר חנן נמצא קרוב לעמק הקדרון, וממוקם בין “שובך היונים”, שאינו מזוהה אך נראה שנמצא במורדות המזרחיים של הר הזיתים, לבין המחנה של פומפֵּיוס (הכובש הרומי של ירושלים בשנת 63 לפסה”נ), שנראה כי היה מדרום-מערב לעיר. זהו תיאור לקוי ומעורפל, אבל עשוי להתאים למיקומה של מערת קבורה זו וכמובן גם לפאר המייחד אותה.
מערת חנן הכהן הגדול: שרידי עיטור דמוי קונכייה בתקרת הכניסה שקרסה, 2022.
מי היה חנן הכהן הגדול שנקבר במערה זו? קשה לדעת. חנן היה שמה של משפחת כוהנים גדולים עשירה במיוחד במאה ה-1 לספה”נ, בעשרות השנים שקדמו לחורבן הבית השני. הכוהנים הגדולים, משפחותיהם ומקורביהם זכורים במקורות כשכבה חברתית אליטיסטית וסגורה, מקורבת לשלטון הרומי ולתרבותו ומזוהה עם השחיתות והרקבון השלטוני. שרידים ארכאולוגיים של בתי מגורים המזוהים עם בני הכהונה נמצאו ברחבי העיר העליונה והתחתונה של ירושלים הקדומה, ומעידים על עושר מופלג וסגנון חיים המקובל בעולם הרומי. משפחת חנין – היא כנראה משפחת חנן – נזכרה לגנאי בדברי חז”ל, ובשמו של אבא יוסף בן חנין, אולי בן לאותה משפחה:
“אמר אבא שאול בן בטנית משום אבא יוסף בן חנין: אוי לי מבית בייתוס, אוי לי מאלתן; אוי לי מבית חנין, אוי לי מלחישתן; אוי לי מבית קתרוס, אוי לי מקולמוסן; אוי לי מבית ישמעאל בן פיאכי, אוי לי מאגרופן. שהם כהנים גדולים, ובניהן גיזברין, וחתניהם אמרכלין, ועבדיהן חובטין את העם במקלות” (בבלי, סנהדרין נז ע”א).
הכהן הגדול המוקדם ביותר ממשפחת חנן היה, ככל הידוע לנו, חנן בן ששת. הוא מונה על ידי הנציב הרומי קווירניוס בשנת 6 לספה”נ, וסולק ממשרתו על ידי גראטוס – הנציב שבא אחריו – בשנת 15.
“על אותו חנן הזקן מספרים שהיה איש מצליח מאוד, שכן היו לו חמישה בנים, וכולם היו כוהנים גדולים לאלוהים. הוא עצמו זכה ראשון למשרת כבוד זו זמן רב מאוד, דבר שלא אירע לשום אחד מהכוהנים הגדולים אצלנו” (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים [מהדורת א’ שליט], כ ט, א, 198).
חמשת בניו של חנן בן שת שירתו בכהונה הגדולה, ואלו הם: אלעזר, יונתן, תיאופלוס, מתתיהו וחנן. חנן בן חנן, צעיר הבנים, היה הכהן הגדול בימי המרד הגדול וסופו שנרצח בידי המורדים. אחת מבנותיו של חנן בן שת נישאה לכהן הגדול קייפא. לפי המסורת הנוצרית נמסר ישו לידיו של חנן, והוא שהסגירו לידי קייפא:
“אָז תָּפְשׂוֹּ הַגְּדוּד וְשַׂר הָאֶלֶף וּמְשָׁרֲתֵי הַיְּהוּדִים אֶת יֵשׁוּ וַיַּאַסְרֻהוּ. וַיּוֹלִיכֻהוּ בָרִאשׁוֹנָה אֶל חָנָן, כִּי הוּא הָיָה חוֹתֵן קַיָּפָא אֲשֶׁר שִׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה בַּשָּׁנָה הַהִיא… וַיְשַׁלְּחֵהוּ חָנָן אָסוּר בַּאֲזִיקִּים אֶל קַיָּפָא הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל” (יוחנן יח, 24-12).
חקירתו של ישו התנהלה בביתו של קייפא, שהמסורת הנוצרית זיהתה בראש גבעת אבו תור. כנסייה יוונית אורתודוכסית, הבנויה על גבי כנסייה ביזנטית חרבה, מציינת מסורת זו. יש להניח שחלקו של חנן באירוע זה מצטרף לזיהוי קברו בקרבת מקום. החוקרים זיהו גומחה חצובה בדופן המזרחי של מערת הקבורה, והיו ששיערו שזהו שריד לפינת תפילה נוצרית (קָפֶּלָה) קדומה.
בהשראת המסורת הנוצרית, החליטה עיריית ירושלים בשנת 1958 על הסבת שמה של שכונת אבו תור העילית לגבעת חנניה (שכונת אבו תור התחתית, הערבית – א-תורי, הייתה אז מעבר לקו הגבול הירדני).
חנניה או חנן?
חנניה בן נדבאי כיהן במשרת הכהונה הגדולה בשנים 59-48. גם הוא נזכר במסורת הנוצרית כמי שרדף את הנוצרים הראשונים (מעשי השליחים ג, 5-1), גם הוא נזכר כאחד מסמלי השחיתות והניכור החברתי בירושלים (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, כ ט, ב, 207-205) וגם הוא נרצח בידי המורדים במרד הגדול. אפשר שדמיון השם תרם לבלבול בין חנן לחנניה, ממש כפי שקרה לכפר חנניה שבגליל שנקרא לפעמים גם כפר חנן (וגם כפר ענן).
כך או כך, הירושלמים לא מתלבטים יותר מדי בשאלת זהותה של השכונה עם חנן או עם חנניה. הם ממשיכים לקרוא לה פשוט אבו תור, והשם העברי כמעט נשכח ונכחד.
תודה לחוקר ירושלים דניאל שני על עזרתו בהכנת המאמר.
