גיליון 211, ניסן תשפ”ד
‘מעונות האלף’ (או ‘שיכוני האלף’) היה פעם מושג מוכר מאוד לירושלמים, או לפחות לסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים. הייתה זו שכונה זעירה של 35 בתים טרומיים קטנים חד-קומתיים, שיוחדה למעונות לסטודנטים. הבתים הוצבו בשורות, ונודעו בתחזוקתם הלקויה ובאיכותם הירודה. הם הוקמו בשנת 1969 בקצה הדרומי של קמפוס גבעת רם, אל מול שכונת גבעת מרדכי. בשנת 2000 נסגרו מעונות הסטודנטים, והאתר הוסב ל’כפר הייטק’ שנועד לתמוך בחברות הייטק צעירות ולעודד את צמיחתן.
“כפר ההייטק” במקומם של ‘מעונות האלף’ בקצה הדרומי של קמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם (החץ הכחול בקצה הימני של המפה) (המפה מתוך אתר האוניברסיטה העברית בירושלים).
כדי לזכות בכבוד של הנצחת שמך בשכונה בעיר הנצח עליך להיות, לכל הפחות, אישיות חשובה, אתר משמעותי או אירוע היסטורי. מתבקש אפוא לשאול מי הם ‘האלף’ שעל שמם נקראו המעונות, ובמה הם זכו? ובכן, כמו כל דבר בחיים, השאלה את מי שואלים…
לפי גרסה אחת נקראו המעונות על שם אלף הסטודנטים שהתגוררו בהם. כך, לדוגמה, דווח בעיתון דבר:
דבר, 12.1.1969
גרסה זו הייתה עשויה להישמע הגיונית בסך הכול, אבל בירושלים – כמו בירושלים – החיים תמיד מורכבים ומסובכים יותר. כדי להסביר את הגרסה האחרת עלינו לצלול אל מנהרת הזמן, להגיח ממנה בשנת 1882 ולהצטרף אל שיירת צליינים צרפתים קתולים מיוגעת, המשׂרכת את דרכה במעלה הדרך המפותלת והמשובשת בין שער הגיא לירושלים. לא הייתה זו שיירה רגילה: אלף איש – מספר שאפילו ירושלים המורגלת במבקרים זרים, ראתה רק לעתים נדירות – של חברי המסדר הקתולי האָסומְפְּסְיוֹניסטים (אָסומְפְּסְיוֹן פירושו עלייתה לשמיים של מרים), שהגיעו לירושלים לאחר התארגנות ותכנון ממושכים. בראש הקבוצה עמד הרוזן מָרִי פּוֹל אָמָדֶה דֶּה פְּיֶילָה, פילנטרופ רב-פעלים, שהקדיש את הונו להעמקת הנוכחות הקתולית בירושלים באמצעות בניית מוסדות ציבוריים.
על המתחם הצרפתי משני עברי חומת העיר העתיקה כתבנו כאן בעבר:
מה חדש בשער החדש?
עם הגעתם לירושלים, נוכחו דה פיילה וחבריו לגלות שאין בירושלים די אכסניות למספר רב כל כך של אורחים, והם נאלצו להסתפק בלינה באוהלים בשטח הפתוח, מצפון לחומת העיר. דה פיילה, שהיה איש מעשה חרוץ ונמרץ, הזדרז לרכוש מגרש רחב ידיים של 4,000 מ”ר ליד בית החולים הצרפתי סן לואי – אותו מגרש עצמו ששימש את מחנה האוהלים של חברי ‘שיירת האלף’ – ובקיץ 1885 החלו העבודות לבניית אכסנייה ענקית שיועדה לצליינות הצרפתית. בנייתה של האכסנייה, שנקראה על שם מרים אֵם ישו ‘נוטרדם דה ז’רוזלם’ ( Notre Dame de Jérusalem ) – ‘גבירתנו של ירושלים’, הסתיימה בשנת 1904. היו גם שכינו אותה בשם ‘אכסניית האלף’.
אכסניית נוטרדם, הבולטת בשני המגדלים התאומים בנוסח הבארוק הצרפתי, וביניהם פסל המדונה והילד, הפכה לסמל האחיזה הנוצרית הקתולית בעיר הקודש, ואפילו לאחד מסמלי העיר עצמה. דה פיילה לא יכול היה להעלות על דעתו שבשנת 1948 תמצא ‘גבירתנו’ את עצמה במיקום בעייתי במיוחד, על קו הגבול החם בין ישראל לירדן. המבנה עצמו נפגע אנושות במלחמת השחרור, ובמשך 19 שנים שימש לעמדת תצפית של צה”ל אל העיר העתיקה שהייתה בשבי הירדנים.
אכסניית נוטרדם (באדיבות רון פלד, אתר allaboutjerusalem).
לאחר איחוד העיר במלחמת ששת הימים (1967) עמד הבניין נטוש, ובשנת 1970 מכרה אותו הכנסייה הצרפתית לידי קרן הקיימת לישראל. בשלב ראשון הוחלט להעבירו לידי האוניברסיטה העברית, שייעדה אותו למגורי סטודנטים – ‘מעונות האלף’, על שם כינויו ההיסטורי של המבנה.
מעריב, 29.10.1970
אלא שבתוך זמן קצר הגיע דבר רכישת המבנה לאזני ‘הכֵּס הקדוש’ בוותיקן שברומא. האפיפיור הופתע ודרש בזעם לבטל את העסקה, שלדבריו נעשתה שלא על דעתו. מדינת ישראל, שחששה מפני עימות פוליטי חזיתי עם הכנסייה האירופית, במיוחד בתקופה הרגישה שלאחר מלחמת ששת הימים, נרתעה והחזירה את הנכס לבעליו המקוריים. ‘מעונות האלף’ של הסטודנטים הועברו אחר כבוד לגבעת רם, אבל השם כבר דבק בהם ועבר לשם ביחד איתם.
ומה הגרסה הנכונה למקור השם ‘מעונות האלף’? ובכן, השאלה את מי שואלים…