“יֶרַח טֵבֵת מְאֹד לָקִיתִי בּוֹ”: עשרה בטבת לאור הפיוט אֶזְכְּרָה מָצוֹק

‘המגדל הישראלי’ ברובע היהודי – שריד ארכאולוגי לחורבן ירושלים בקץ תקופת הבית הראשון (מקור: Ranbar, ויקיפדיה).

כאמור, הפייטן ר’ יוסף בן אביתור הקדים ו’הודיע’ שהוא עומד לעסוק “בְּשָׁלֹשׁ מַכּוֹת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה הִכַּנִי”. הוא מלמדנו, שבכל אחד מן הימים הללו כשלעצמם – ח’, ט’ וי’ בטבת, היה ראוי לקבוע צום: “הֲלֹא שְׁלָשְׁתָּן קָבַעְתִּי תַעֲנִית”. אבל בפועל נוקזו שלושתם ליום אחד – יום עשרה בטבת – וקופלו בתוכו. לכאורה, כאן המקום לחתום את הפיוט, שסיים להעביר את המסר. אבל במקום זאת מפתיע ר’ יוסף בן תור ומוסיף בית נוסף, המתאר מכה רביעית: “בְּבֹא אֵלַי הַפָּלִיט לֵאמֹר הֻכְּתָה הָעִיר”. במה מדובר? מדוע להודיע על שלוש מכות ולמנות ארבע? ובכלל, מה הקשר לעשרה בטבת?

בעקבות חורבן הבית הראשון נקבעו ארבעה צומות, כנזכר בנבואת הנחמה של זכריה – מראשוני הנביאים בימי הבית השני:

“כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים” (זכריה ח, יט).

מקובל לפרש כי “צום הרביעי” הוא י”ז בתמוז (החודש הרביעי למניין חודשי התורה), “צום החמישי” הוא תשעה באב (החודש החמישי) ו”צום השביעי” הוא צום גדליה בג’ בתשרי (החודש השביעי). ומהו “צום העשירי”? מחלוקת תָּנאים:

תניא, אמר ר’ שמעון: ארבעה דברים היה ר’ עקיבא דורש ואני אין דורש כמותו […] צוֹם הָעֲשִׂירִי (זכריה ח, יט) זה עשרה בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלים, שנאמר: וַיְהִי דְבַר ה’ אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר. בֶּן אָדָם כְּתָוב (כְּתָב) לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם (יחזקאל כד, א-ב). ואמאי קרי לֵיה עשירי? עשירי לחודשים. והלא היה ראוי זה לכתוב ראשון, ולמה נכתב כאן? כדי להסדיר חודשים כתיקנן. ואני איני אומר כן, אלא צוֹם הָעֲשִׂירִי זה חמישה בטבת, שבו בָּאת שמועה לגולה שהוכתה העיר, שנאמר: וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּעֲשִׂרִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר הֻכְּתָה הָעִיר“ (שם לג, כא). ועשׂוּ יום שְׁמועה כיום שְׂרֵיפה, ונראין דברי מדבריו, שאני אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, והוא אומר על ראשון אחרון ועל אחרון ראשון. אלא שהוא מונה לסדר חודשים ואני מונה לסדר פורעניות” (בבלי, ראש השנה יח ע”ב).

ר’ עקיבא סבר ש”צום העשירי” הוא עשרה בטבת, היום שבו החל המצור על ירושלים. לעומתו, סבר תלמידו ר’ שמעון בר יוחאי ש”צום העשירי” הוא ה’ בטבת, היום שבו הגיעה בשורת החורבן לגולת בבל. “עשו יום שמועה כיום שריפה”, כלומר בני הגולה קבעו יום צום בחמישה בטבת, כמו צום תשעה באב. לדעתו, העובדה שצום העשירי מוזכר אחרון ברשימת הצומות בספר זכריה מלמדת על כך שהכוונה לציון של מאורע מאוחר יותר. ר’ עקיבא “מונה לסדר חודשים”, כלומר לשיטתו הפסוק מסדר את הצומות לפי סדרן על פי חודשי השנה (רביעי, חמישי, שביעי, עשירי), שלא לפי סדר הפורעניות הכרונולוגי, ואילו ר’ שמעון “מונה לסדר פורעניות”, כלומר לפי סדרן הכרונולוגי.

ר’ יוסף בן אביתור הוסיף לרשימת אירועי שמונה, תשעה ועשרה בטבת את יום בשורת החורבן – חמישה בטבת – כ’נספח’. כידוע, דעתו של ר’ שמעון לא התקבלה – ה’ בטבת לא נקבע לדורות כיום צום, אלא רק זכור כיום פורענות. לכן הוא איננו נכלל “בשלוש מכות” בפיוט, אלא צוין כמכה נפרדת, שראויה לאזכור משום שארעה גם היא בחודש טבת, ולפחות לפי דעת ר’ שמעון בר יוחאי היא זו שנקבעה לדיראון עולם.

את שלושת הבתים האחרונים בפיוט הקדיש ר’ יוסף בן אביתור לסיכום ה”מכות” של חודש טבת, בביטויי אבל, תפילה וצידוק הדין. הוא חותם בביטוי שלקוח מדברי התגלות ה’ לאיוב “מן הסערה”. איוב לא מבין מדוע נחתו על ראשו כל הקללות, וה’ משיב לו שאין ביכולתו של בן אדם להבין את דרכיו בעולם כשם שאין ביכולתו להבין את פלאי הבריאה. תעצומות הטבע מתגלות במיוחד בים, וה’ הוא הבורא אותו והוא השולט בגבולות חופיו:  

“וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם… וָאֹמַר עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף, וּפֹא יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ” (איוב לח, ח-יא).

בכך מבקש ר’ יוסף בן אביתור למצוא נחמה. האסונות נגרמו מחטאים, וגם אם איננו מבינים את העונשים שנגזרו עלינו, הרי שהם מכוונים ונכונים.