מתעניינים בסיור? צרו קשר

טוב שההגה בידיים של יענקל: המלחמה של נווה יעקב ועטרות על התחבורה לירושלים בתש”ח

גיליון 191, כסלו תשפ”ד

יענקל גולדברגר היה בסך הכול בן 17 כשעמד מתחת לחופה לצד רייזל (שושנה), שהייתה צעירה אף ממנו. הנישואין בגיל צעיר היו שכיחים מאוד בחברה שבה הם גדלו – בין יוצאי הונגריה (‘אונגרין’) האדוקים והשמרנים בירושלים שבין החומות. את הקן שלהם הם בנו בדירה קטנה שקיבלו מה’כולל’ בבתי אונגרין שליד מאה שערים. אתגרי החיים שנכונו לזוג הצעיר היו יכולים להיראות צפויים ורגילים, אלמלא פרצה מלחמת העולם הראשונה כשנה לאחר נישואיהם, בשנת 1914. על ירושלים באו ימי מחסור ורעב מרים וקשים, והמוות עלה מתוך הבתים והרחובות. התמזל מזלו של יענקל, ובשל העובדה שהיה בעל נתינות אוסטרו-הונגרית לא גויס בכפייה לצבא העות’מאני, כרבים מחבריו שיצאו לשדות הקרב ולא שבו.

יענקל נאלץ למצוא פרנסה, והחל לייצר יין בניגוד לחוק. הוא נתפס ונכלא, כמעט מצא את מותו כשחלה בטיפוס הבהרות, וניצל בזכות רייזל שהצליחה לשכנע את המושל העות’מאני לשחררו. לאחר שנתפס בפעם השנייה הוצא נגדו צו גרוש מן הארץ, ושוב הייתה זו רייזל שבפיקחותה הצליחה לבטל את רוע הגזרה. כל שנותר מרכושם לאחר השוחד ששילמה לפקידי השלטון העות’מאנים היה מעט כרים ושמיכות.

יענקל ורייזל שרדו את המלחמה, ובתוך כך נולדו להם שני תינוקות – תמר ואריה. הבריטים תפסו את השלטון בארץ ישראל, אבל דאגת הפרנסה לא הסתלקה עם העות’מאנים. יענקל למד נהיגה ויצא למצרים כדי לרכוש משאית, מעודפי המכוניות שנותרו מן המלחמה. במשאית שלו הוא הוביל פועלים יהודים וערבים לכפרים באזור ירושלים, ונשא סחורות ממרחקים. בשל הנסיעות הארוכות הוא נעדר ימים רבים מהבית, ואפילו את לידתו של בנו השלישי יוסף הוא החמיץ. לאחר שתקפה את רייזל מחלה קשה כשהייתה לבדה בבית, והיא אף אושפזה בבית חולים, החליטו השניים שיש לשנות את אורח החיים.

(ע”פ קובי גולדברגר, מעטרות לבני עטרות: צפורה ויוסף גולדברגר – סיפור חיים, 2022, עמ’ 12-10).

בשנת 1926 החליטה משפחת גולדברגר הצעירה לעזוב את בתי אונגרין הצפופה והדחוקה, ולעבור למושבה העברית החדשה – כפר עברי (היא נווה יעקב), שנוסדה שנתיים קודם לכן מצפון לירושלים. הכפר נוסד בידי אנשי ‘המזרחי הצעיר’, ונקרא על שם ר’ יעקב ריינס, ממבשרי הציונות. המתיישבים נמנו עם בני מעמד הביניים, ומהם היו בעלי מלאכה, מורים, פקידים, סוחרים, פועלים מקצועיים וחקלאים. יענקל ורייזל ושלושת ילדיהם הקטנים היו בין כ-30 המשפחות הראשונות שהתיישבו בכפר.   

ילדים ובתים בנווה יעקב ההיסטורית (באדיבות ד”ר יוסי שפנייר).

 

יענקל מכר את משאית הלורי הישנה וקנה אוטובוס עם שתי שורות ספסלים. האוטובוס המקרטע היה עורק החיים העיקרי שחיבר את תושבי כפר עברי ועטרות – שני היישובים העבריים היחידים מצפון לירושלים – עם העיר, ולא היה מי שלא הכיר את יענקל ואת זוג ידיו האוחזות היטב בהגה הגדול. בשנת 1929 עברה המשפחה להתגורר במושב עטרות הסמוך לנווה יעקב. יענקל רכש אוטובוס נוסף, וביחד עם שותף הפעיל שני קווי נסיעה לירושלים, בהם הובלו נוסעים, סחורות חקלאיות וחלב של ‘תנובה’. הוא עצמו נהג בקביעות באחד הקווים – קו 17.

אוטובוס ה’אינטרנשיונל’ של יענקל גולדברגר (מקור: ק’ גולדברגר, הנ”ל, עמ’ 12).

 

באותם ימים, של ראשית שנות שלטון הבריטים, הלך המצב הביטחוני והחמיר. כשפרצו מאורעות תרפ”ט, בקיץ 1929, הפכו החיים בנווה יעקב ובעטרות למסוכנים. כמו יישובים עבריים אחרים, שהיו מרוחקים מריכוזי ההתיישבות וקרובים ליישובים ערביים, הם סבלו מניתוק ומהתנכלויות. הבריטים שלחו לנווה יעקב שני שוטרים בלבד, אבל כשהתנפלו הערבים על הכפר הם קמו וברחו. יענקל גולדברגר הספיק לחטוף מאחד השוטרים המבוהלים את נשקו, והוא זה שהניס את הפורעים. למחרת חזרו הערבים, ויענקל החליט לנסוע לירושלים להזעיק עזרה, בעיצומה של השבת.

אוטובוס 17 הממוגן, בימי מאורעות 1939-1936. מימין – הנהג יענקל גולדברגר. בפתח הדלת משמאל – הנוטר כרמי אייזנברג (מקור: ר’ דנון, עטרות מושב ראשון בהרי יהודה, 2007).

 

גם הערבים למדו להכיר את הנהג יענקל. הם העריצו את עוז רוחו ואת אקדח המאוזר הגדול שהיה תלוי בחגורתו, וכינו אותו ‘אבו נימר’ ו’שאטר’ (בן חיל) ביראת כבוד. אבל בשנים הבאות, ובמיוחד בימי ‘המרד הערבי הגדול’ (1939-1936), הדרך מירושלים לנווה יעקב ועטרות הפכה לגיא צלמוות. כשפרצה מלחמת השחרור (1947) נותקו היישובים, וסכנה גדולה ריחפה עליהם. בדומה ליישובים מבודדים אחרים, הוחלט על פינוי הנשים והילדים מהמקום.

“יריות אל אוטובוסים בסביבות העיר היו דבר שבכל יום. רובן כוונו אל התנועה שבין ירושלים לתל אביב, במסיבי מוצא והר הקסטל, מקום שהשיירות מלוּווֹת המשמר היו עושות דרכן במעלה ההרים ובמורדותיהם כשמנועי המכונות דופקים-חורקים על הלבבות הנפחדים. אולם יותר מכן נגע אל לבנו גורלם של האוטובוסים הבודדים הנוסעים אל הישובים הבודדים שבעתים שבאותה ארץ רצופת כפרים ערביים שבצפון ירושלים. ההתקפות על נוה יעקב ועטרות בדרך לרמאללה, התחילו נעשות תחביבם העיקרי של תושבי שעפת, ג’בע, רמה, מוכמס וקלנדיה […] תוך סיורינו המרובים הכרנו כמה מאיכריו ונעריו של המושב עטרות, אנשים חסונים ואמיצים שידיהם מיובלות וריח השדה נודף מבגדיהם, כשם שריח החלב ספוג באוטובוס שחיבר בינם לבין העיר. לאוטובוס זה עלינו לא פעם לצורך אימונינו, אף הכרנו את שני נהגיו הקבועים, שהיו מחייכים אלינו במאור פנים […] לא היה דבר בודד יותר בנוף העוין מאוטובוס קטן ועיקש זה שהיה עושה דרכו אל הצפון הפרוע ומקשר בחוט דק ויחיד את הבנות נוה יעקב ועטרות אל עיר ואם ירושלים” (יצחק שלו, פרשת גבריאל תירוש, תל אביב תשל”ג, עמ’  136).

ב-24 במרץ 1948, ביום צום תענית אסתר, התארגנו כמה חברים לצאת לירושלים כדי להביא אספקה ללוחמים בעטרות, ועל מנת לחגוג את חג פורים עם משפחותיהם. כשהגיעו הנוסעים לשועפט עלה כלי הרכב הראשון המשוריין על מוקש ונעצר. במשאית שמאחוריו נהג יענקל גולדברגר. הוא ניסה להמשיך לנסוע אך נתקל במחסום והותקף במאות ערבים תאבי רצח. בתום הקרב נותרו ליד כלי הרכב 14 גופות, שחולצו רק כעבור שעות בידי הבריטים. בין הגופות נמצאה גם גופתו של יענקל גולדברגר. הלווייתו נערכה בבית הקברות סנהדריה, בהיעדרם של כמה משמונת ילדיו שלא יכלו להגיע בשל המצור.

יענקל גולדברגר הי”ד (מאתר יזכור).

 

על מאורעות נפילת עטרות ונווה יעקב במלחמת השחרור כתבנו בעבר:

https://eyaldavidson.co.il/%d7%90%d7%9c-%d7%aa%d7%a0%d7%99%d7%97%d7%95-%d7%9c%d7%94%d7%95%d7%9c%d7%9b%d7%99%d7%9d/

המחיר הנורא ששילמה משפחת גולדברגר על עצמאות ישראל לא הסתכם בנפילת אבי המשפחה. אחד הבנים, חיים, הטמין מוקשים סביב עטרות והפעיל אחד מהם בטעות. כתוצאה מכך התעוור ונקטעו ידיו. הוא הובל לבית החולים הדסה בירושלים, ושם נפטר בייסורים ב-25.5.1948. יש אומרים שהסיפור ‘חימו מלך ירושלים’ של יורם קניוק מושתת על סיפורו של חיים גולדברגר.

נווה יעקב ועטרות, שני היישובים המבודדים שהגנו על ירושלים מצפון, נפלו במלחמת השחרור. כך ארע גם לארבעת יישובי גוש עציון בדרום ולבית הערבה במזרח, אבל בזכותם ובזכות גבורתם של מגניהם שרדה ירושלים והייתה לבירת מדינת ישראל. כעבור 19 שנה שבנו לחורבותיהם, על חלק מאדמות נווה יעקב ההיסטורית הוקמה שכונת נווה יעקב, בעוד אדמות עטרות הוסבו לאזור תעשייה ושדה תעופה, שאינו פעיל כיום.

 

תודתי לחברי ד”ר יוסי שפנייר, על עזרתו בהכנת המאמר.

ד"ר אייל דודסון

רוצים לקבל עדכונים ?
מוזמנים להרשם לניוזלטר וכל העדכונים ישלחו אליכם ישירות למייל
דילוג לתוכן