גיליון 181, אב תשפ”ג
ברחוב מעלה חלדייה 31, בדרום הרובע המוסלמי שבעיר העתיקה, נמצא בית המערבים – מתחם מגורים המאכלס בימינו מספר משפחות יהודיות.
רחוב מעלה חלדייה והכניסה לבית המערבים (הפתח המקומר מימין) – 1923 / 2023.
מקור התצלום הישן: פרנק שׁוֹלְטֶן, ארכיון אוניברסיטת ליידן.
בשבוע שעבר תיארנו את התבססות מוסדות קהל המערבים מאז שנת 1860, בהנהגתו של ר’ דוד בן שמעון (המכונה ‘צוף דבש’ או רדב”ש), בצפון הרובע היהודי.
למי שפספס – הנה הקישור:
נראה כי על רקע הגידול המהיר והדרמטי במספר היהודים המערבים בירושלים באותו פרק זמן היסטורי, נוצר ההכרח המיידי להרחיב את מוסדות הקהילה ושירותיה. בשנת 1865 נחנך מרכז ציבורי נוסף ברחוב מעלה חלדייה, שבאותם ימים נמצא בסביבה של התיישבות יהודית צפופה (הרחוב נקרא אז בפי היהודים רחוב חברון). בבית, שהתנשא לגובה שלוש קומות, נחנכו בתי כנסת נוספים, ישיבות ובתי מגורים לנזקקים.
“חותם כוללות ק”ק [=קהל קודש] המערבים יכב”ץ [=יכון בצדק]”, שנת תר”ס (1900).
בית המערבים ברחוב מעל חלדייה: מבט מבפנים, 2023.
בית המערבים נעזב בשנת 1932, בלחץ הפורעים הערבים שהתנכלו לשכניהם היהודים, ועם הזמן התיישבו בו דיירים ערבים. באופן מפתיע, שרדו ברחבי המבנה כתובות אבן רבות באופן יחסי, והן חושפות טפחיים מתקופת הזוהר של עברוֹ במאה ה-19.
בקומה השנייה מפוזרות מספר כתובות הקדשה:
“זכרה ה’ לטובה למע'[לת] הגביר סי'[ניור] יאודה [=יהודה] דאבוש היו [=ה’ ישמרהו וינצרהו], שזכה עפ”י הגורל בבית זה. צע”ל [=צדקתו עומדת לעד]”.
כתובות דומות, כמעט זהות, מעלות על נס גם את זכרם של גבירים נוספים:
מה מיוחד באותם אישים, יוצאי צפון אפריקה על פי שמם (דאבּוּש ונחום – שמות משפחה טריפוליטאים; אגֶ’רְבִּי – שם משפחה ג’רבאי), ומה מיוחד בבית שבו הם זכו בגורל? ובכן, לא הם שזכו בבית. הם זכו במצווה לתרום את עלויות הבית (כנראה אחת מיחידות הדיור במבנה), שהוקדש לקופה הציבורית של העדה המערבית כדי לשכן בו נזקקים חסרי דיור. מי שיגורו בו “עפ”י הגורל” הם עניים, לתקופת זמן שתיקצב להם. העובדה שהבניין הוא הקדש, כלומר מוקדש לייעודו הציבורי ולוֹ בלבד, הונצחה בכתובת בולטת ברום קומתו השלישית של המבנה. הכתובת מפרטת את ייעודיו של בית ההקדש:
“מודעה רבה, שהחצר הזה היא קֹדש כמו שהיא, בתי מחסה לעניים ות”ת [=ותלמוד תורה] ובתים לאורחי'[ם] ו[בית] מדרש להתפ'[לל] בו. לא ימכר, לא יתמשכן ולא יושכר בשום זמן, אפי'[לו] [על מנת] לחלק השכירות לעניים. וכל העובר [על אזהרה זו], מלבד שהוא גזלן, עוד בה חש”ן משפט על לבו. ושי”ב ומ”ר”.
הכתובת מנוסחת בבהירות רבה, אבל חותמת בביטויים סתומים, שנועדו לרמוז לכל מי שיעלה בדעתו לשנות את ייעודי ההקדש של המבנה. הרמז הראשון מכוון אל ביטוי מקראי השאול מבגדי הכהן הגדול: “בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ” (שמות כח, כט). המילה “חשן” מודגשת, והיא רומזת לראשי תבות: חרם, שמתא, נידוי. אלו שלושה ביטויים נרדפים המכוונים לתכלית אחת – עונש החרם, שהוא מן החמורים ביותר בסולם הענישה היהודית.
ההמשך עמום עוד יותר, והוא צופן ראשי תבות של פסוק מאיים לא פחות: “וְשֹׁמֵעַ לִי יִשְׁכָּן בֶּטַח, וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה” (משלי א, לג). רוצה לומר: מי ששומע לאזהרה זו לא צריך לדאוג… את הצפוי למי ש’אינו שומע’ מניח בעל הכתובת לדמיונו של הקורא, ובאחריותו…
נשוב אל גוף כתובת ההקדש: כאמור, יחידות הדיור נועדו לנזקקים (“בתי מחסה לעניים”), אבל היו גם כאלה שהוקדשו ל”בתים לאורחים”, כלומר יחידות אירוח, כפי הנראה לבני העדה המערבית שבאו לבקר בעיר הקודש. נביט שוב בכתובת ההקדשה לשלום אג’רבי, ונשים לב לשרידי כתובות אחרות משני צדיה. בזו הימנית נכתב “בית האור…” – אולי בית האורחים? גם בכתובות האחרות נוכל להבחין בשרידי כתובות קדומות. האם תוכלו להציע כיצד לפענח אותן? שריד של כתובת ל”בית” אחר נמצאת על קיר לא הרחק משם. ה”בית” הזה נותר יתום, ולא נוכל לדעת מה הכתובת ביקשה להנציח:
כתובות נוספות מספרות לנו על ישיבות שפעלו בבית המערבים. אחת מהן נמצאה בקומתו השנייה:
“ישיבת תורת חיים יכ”צ [=יכון צדק] אשר יסד מעלת הגביר המרומם רצ”ו דט”ל [=רודף צדקה וחסד דורש טוב לעמו] מחזיק בל”ה [=בידי לומדי התורה] ס”ו [=סניור?] חיים מימון עמיאל הי”ו וזוגתו הכבודה הצנועה מ'[רת] שמחה במ”ת [=מנשים באוהל תבורך] בר”ח אלול ש'[נת] לרי”ת לפ”ק [=תר”מ-1880]” (ש’ זכריה, ירושלים הבלתי נודעת, בית אל 1998, עמ’ 163).
חיים מימון עמיאל עלה עם בני משפחתו מרבאט שבמרוקו לירושלים בשנת 1875, והקדיש מכספו לחנוכת ישיבת תורת חיים בבית המערבים. עמיאל היה בעל הון, וביחד עם קרובי משפחתו אהרן מויאל ושלמה אבּוּשְׁדיד – כולם בני העדה המערבית – רכש מבנה מסחרי אדיר ממדים ביפו, שהיה מן הבתים הראשונים מחוץ לחומות יפו (כיום – ברחוב יפת 10-2). לדברי אברהם אלמליח, ההיסטוריון של העדה הספרדית, היו עמיאל ואבושדיד התורמים העיקריים לרכישת המבנה ברחוב מעלה חלדייה בעיר העתיקה של ירושלים לטובת בני העדה המוגרבית (א’ אלמליח, “לתולדות עדת המערבים בירושלים”, לוח ארץ ישראל, יב [תרס”ט], עמ’ 62).
המצבה על קברו של חיים מימון עמיאל, בבית העלמין בהר הזיתים. נפטר בראש חודש תמוז תרנ”א (7.7.1891) (קרדיט: אתר mountofolives.co.il).
מעל פתח הבית בדרום הקומה השנייה, שמשמש בימינו למגורים פרטיים, נמצאת כתובת המעידה על ייעודו הקדמון:
“ישיבת בעלי בתים של ק”ק [=קהל קודש] המערבים הי”ו [=ה’ ינצרם וישמרם]”.
“ישיבת בעלי בתים” היא ישיבה לגברים שחילקו את זמנם בין תורה לעבודה. הם עבדו לפרנסתם, ובזמנם הפנוי הקדישו את עתותיהם לתורה. בעיר העתיקה באותה תקופה היו כמה וכמה ישיבות “בעלי בתים”, ונראה כי האבחנה ביניהן הייתה עדתית, אך בכך לא נרחיב כאן.
לסיום פרשיית הכתובות בבית המערבים, נציין כי זהו הבית הראשון ברובע המוסלמי שיוּשב ביהודים לאחר מלחמת ששת הימים. פעולה זו התנהלה בידי עמותת עטרה ליושנה, ואחד מראשוני המתיישבים במקום בשנת 1979 היה מתי דן, שפעיל עד ימינו ביישוב יהודים בעיר העתיקה ומחוצה לה. וכך הוא העיד:
“תוך כדי עבודות הפינוי והשיפוץ בבניין התגלתה כתובת חצובה בקיר האבן: “חדש ימינו”. ראינו בכך מעין צוואה אותה הותיר אחרון המתפנים המוגרבים” (זכריה, שם, עמ’ 170).
במקביל להתפתחות המואצת של קהילת המערבים הבין ר’ דוד בן שמעון שירושלים ניצבת בפני עידן חדש לגמרי, ועתיד ההתיישבות בה אינו בין החומות. ב־1866, כשש שנים לאחר ייסודה של משכנות שאננים – השכונה הראשונה מחוץ לחומות – יזם עם כמה מחברי העדה את בניית שכונת מחנה ישראל (בימינו בין הרחובות דוד המלך ואגרון). השכונה, שזוהתה עם המערבים, התפתחה ומילאה את ייעודה, ואף רדב”ש עזב את ביתו שבין החומות (ברחוב אל־סראייה), ועבר להתגורר בשכונה שייסד. ממקומו זה המשיך לנהל את ענייני עדתו עד מותו ב־1879.
