גיליון 180, אב תשפ”ג
המערבים (המַגְרֶבּים בערבית) הוא כינויָם של יהודי צפון אפריקה – מרוקו, אלג’יריה, ובמידה פחותה תוניסיה ולוב – קהילות עתיקות שהושפעו מתרבותם וממסורתם של מגורשי ספרד שהתיישבו בעריהן. במהלך ימי הביניים שמרו יהודי המערב על זיקתם לארץ ישראל, וביטאו אותה בהגות, בתמיכה כספית, בביקורים ובהתיישבות. ההתעוררות היהודית לעלייה ארצה שפשטה ברחבי התפוצות במאה ה-19, לא פסחה על צפון אפריקה. הקהילה המערבית הקטנה והדלה של 15-10 משפחות שהתגוררה בירושלים באמצע המאה, תפחה במהירות ומנתה, עד סוף המאה, כ־2,500 נפש.
הדמות המזוהה עם התעצמותה של עדת המערבים במחצית השנייה של המאה ה-19 היא זו של ר’ דוד בן שמעון, המכונה רדב”ש וגם ‘צוּף דב”ש’. ב־1854, כשהיה בן 28, החליט לחדול את פעילותו הענפה בהנהגת הקהילה ובהוראת התורה בעיר הולדתו רבאט שבמרוקו, ולעלות לארץ ישראל. הוא ידע שנכונו לו ולמשפחתו קשיים כלכליים רבים, אך ציפיותיו היו שונות לגמרי:
“וכשם שאיברי האדם מעולים זה מזה, כך יש מקומות בארץ [=בעולם] מעולים מהם – מוציאים ברזל ונחֹשת כסף וזהב, אבנים טובֹת ומרגליות. ואין בא”י [בארץ ישראל] דבר מזה, כי שכינת ה’ ששורה בה תמיד יקרה היא מפנינים” (ר’ דוד בן שמעון, שערי צדק: שער החצר, ירושלים תרכ”ב, דף טז ע”א).
ואכן, חלק ניכר מיצירתו הספרותית הענפה הקדיש רדב”ש לערכה של ארץ ישראל, אך משנוכח בעוני ובמצבם הבריאותי המחפיר של בני עדתו בירושלים כמו גם בתנאים העלובים שהתגוררו בהם, הבין שלא די בפעילות רוחנית. כך תיארו המערבים את מצב קהילתם באותה עת:
“מקודם היתה לנו בית הכנסת משלנו, עם ספרי תורות ותיקונם, ומרוב העניות נתפזרו, ונשארו כלי בית הכנסת וספרים, ורמונים ממושכנים. והנה בעתה נתנו לנו כולל הגדול הספרדים ה”י [ה’ ישמרם] מקום מיוחד להתפלל בו […] כי כולם עניים […] ואין לנו אפי'[לו] מה לישלם [!] להחזן, ולא לקורא ולא לסופר […] ועל ענין בית המדרש, אין לנו מקום קבוע בהכנסה כלל, וכל אחד קובע עתים לתורה במקום אשר ימצא […]” (קובץ מפקדי מונטיפיורי משנת 1855, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, המכון לתצלומי כתבי יד עבריים, ירושלים, 06153F).
“זאת ועוד אחרת, שהת”ח [=שהתלמידי חכמים] התושבים [=הספרדים] יש להם כאן הקדשות וישיבות ומינוי שְׂררות קבועות חזקת אבות שמהם הם מתפרנסים, מי שיש לו אחת ושתים וכו’, וזר לא יקרב אליהם באמרם שהם ירושה להם מאבותיהם […] באופן שהת”ח המערביים אין להם שום מגע יד ולא חלק לא בהקדשות ולא בישיבות ולא בשררות” (י’ רצהבי, “קונטרס משפט לאלהי יעקב”, ירושלים, ב [תש”ט], עמ’ קמז).
רדב”ש התקומם על קיפוח המגרבים בהשוואה לספרדים ה’מיוחסים’, אף שקהילות המערב מילאו את חלקן בהזרמה של כספי סיוע לקופת הכוללוּת הספרדית בירושלים. משלא נענו תביעותיו, הכריז ב־1860 על הפרדת העדה מן הספרדים, ועל הקמת ועד נבחר לניהול ענייניה. עד מהרה שיגר שליחים לאיסוף תרומות בצפון אפריקה, באירופה ובאמריקה, ייסד בעזרתן קופות לתמיכה בנזקקים ובתלמידי חכמים, והחל בפעולות להקצאת חלקות קבורה למערבים ולהקמת מוסדות חינוך ותפילה. הוא אף הגה תכנית להכשרה חקלאית במטרה לשחרר את בני העדה מן התלות החיצונית, אך זו לא יצאה לפועל. במקביל נמשך הגידול במספרם של העולים החדשים מארצות צפון אפריקה.
“חותם הועד דק”ק [=דקהל קודש] המערביים יכב”ץ [=יכון בצדק]”, שנת תר”ס (1900).
על חלקת הקרקע שנרכשה בצפון הרובע היהודי, ברחוב פלוגת הכותל 15 (במושגי זמננו), נבנו ב־1860 מוסדותיה הראשונים של עדת המערבים. חרף הקרבות העזים שהתחוללו באזור במלחמת העצמאות, המבנה המקורי של חצר המערבים נפגע וניטש אך נותר על תלו. הוא שוקם לאחר איחוד העיר, ומאז 1982 מתקיימים בו בית הכנסת ובית המדרש ‘צוף דב”ש’. שלט מעל הכניסה למתחם מודיע שכיום הוא מוחזק בידי ועד עדת המערבים, ומוקדש לזכר רדב”ש ולזכר ר’ אליעזר בן טובו שעלה ממרוקו ב־1857 ועמד בראש בית הדין של העדה המערבית לאחר מותו של רדב”ש.
חצר המערבים בחורבנה, לאחר 1967 (באדיבות החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי).
במבנה ששרד בשלמותו עד ימינו פעלו שני בתי כנסת – הגדול שבהם (נוסד ב-1860) הוא זה שמשמש גם בימינו ללימוד ולתפילה, והקטן (נוסד ב-1862), ששכן בחדר שמימין לכניסה לחצר. בחדר הקטן פעלה ספרייה תורנית עשירה ובו התקיימה ישיבת ‘טוּבוֹ יִשְׂבָּעוּ’, בראשות הרב בן טובו, שיועדה לתלמידי חכמים נבחרים. מולו נמצא חדר נוסף, ששימש את מושב בית הדין. כן נמצאו בקומת המרתף שני מקוואות, האחד לגברים והאחר לנשים.
בית הכנסת הגדול בחצר המערבים, 2015 (צילום: אלעד זגמן).
בין מוסדות הקהילה המערבית היה תלמוד תורה, דהיינו בית ספר יסודי לבנים, לפחות משנת 1866. עובדה זו מוכחת ממכתב בקשת תמיכה ששלחו פרנסי העדה אל משה מונטיפיורי באותה שנה, בו הם מעידים כי “צריכים אנחנו לשלם מידי שנה בשנה שכירות לחצר לתלמוד תורה תנוקות של בית רבן, והוצאות הנצרכות לדרדקי דבי רב, כגון מים לשתות ומחצלאות”:
מקור: קובץ מפקדי מונטיפיורי משנת תרכ”ו, עמ’ 99.
בהמשך אותו מכתב, מבקשים המערבים ממונטיפיורי שיסייע בידם “לבנות לנו חצר לתלמוד תורה ולהכנסת אורחים, כי אין ידינו משגת לשכור מידי שנה בשנה חצר בסך עצום […]”:
במסגרת תלמוד התורה פעלה קופה ציבורית מיוחדת – חברת ‘חסד ואמת’ – שדאגה להלבשת תלמידים נצרכים. אמנם נמצאו ילדים מבני העדה שהעדיפו ללמוד בבתי ספר אחרים, אך בעצם קיומו של המוסד הנפרד הייתה הצהרה על אוטונומיה ושחרור מן התלות בעדה הספרדית.
היכן היה בית תלמוד התורה של המערבים? במפה משנת 1886 מופיע המוסד בנקודה ממזרח לחצר המערבים, בימינו באזור הפינה המערבית-דרומית של רחוב שוני הלכות פינת רחוב העומר. זוהי נקודה 64, המצוינת במקרא בצרפתית כ”Ecole des Juifs Maugrabins” (בית ספר של יהודים מוגרבים). לא הרחק משמאל (ממערב) לה נמצאת נקודה 57, המצוינת במקרא כ”Synagogue des Maugrabins” (בית כנסת של המוגרבים):
מקור: H. Nicole, Plan Topographique de Jerusalem et de ses Environs, Paris 1886 – אוסף המפות ע”ש ערן לאור, הספרייה הלאומית בירושלים.
אגב, נשים לב ל”Porte Les Maugrabins” (שער המוגרבים) בצד ימין של המפה – זהו השער המוכר בימינו כשער האשפות. כאן הוא מכונה כך בשל קרבתו לשכונת המוגרבים הערבים, שאין לה כל זיקה למוגרבים היהודים. המוגרבים הערבים הם מוסלמים יוצאי צפון אפריקה, ששכונתם נהרסה לחלוטין עם הכשרת רחבת התפילה של הכותל המערבי בשנת 1967.
לסיכום, בשנים הראשונות לכינונו של ועד העדה המערבית – בשנות ה-60 של המאה ה-19 – נוסדו בצפון הרובע היהודי מוסדות הקהילה, ובהם בתי כנסת ומוסדות לימוד. תלמוד התורה המערבי פעל בנפרד ממתחם חצר המערבים, אך לא הרחק ממנו. לדברי ההיסטוריון של העדה הספרדית משה דוד גאון התפצל תלמוד התורה, ופעל הן בחצר בית הכנסת והן במבנה הנפרד (מ”ד גאון, חכמי ירושלים, ירושלים תשל”ו, עמ’ 26). אבל ברקע הגידול הדרמטי במספר היהודים בכלל ועולי המגרב בפרט באותן שנים, בכל אלה לא היה די. בשבוע הבא נעיין אי”ה בסיפור הקמתו של מרכז קהילתי חדש לעדת המערבים בין החומות בשנת 1865.
