גיליון 176, תמוז תשפ”ג
“זה לא ייתכן”, מלמל לעצמו ר’ שלמה זלמן פרוש, “אני בטוח שהחזרתי לו את כל הסכום, עד אחרון נפוליאוני הזהב (‘נפוליאון זהב’ הוא כינוי של מטבע צרפתי על סך 20 פרנק, שהיה בשימוש נפוץ ברחבי האימפריה העות’מאנית בשלהי ימיה). כיצד הוא יכול לטעון שהוא לא קיבל את הכסף בחזרה? זה לא ייתכן…”.
ר’ שלמה זלמן פרוש היה מעסקניה הבולטים של הקהילה האשכנזית-הפְּרוּשית (שאינה חסידית) בירושלים במאה ה-19, ומאבות משפחת פָּרוּשׁ (בהגייה האשכנזית: פּוֹרוּש) הירושלמית. כממונה כולל מינסק, הוא התמסר לתמיכה בעניי העיר שהתרבו והלכו בזמנו, בשלהי התקופה העות’מאנית. רשימת המצרכים לנזקקים לקראת חג הפסח תפחה והתארכה, אבל כספי ‘החלוקה’ ממינסק בוששו להגיע. פרוש הפך את דפי הפנקס עם רשימות השמות ולא ידע מניין יביא את הכסף, והחג… הולך ומתקרב.
“אין ברירה, זה הזמן להזכיר ליצחק יעקב שבתי את שהבטיח לי פעם, שלמען עניי ירושלים הוא יסכים להלוות לי כל סכום שיידרש ויימצא בידו”. פרוש יצא לביתו של שבתי בצעדים מהירים. “אין ספק שהכסף יגיע בקרוב לדואר האוסטרי, אבטיח לו שאחזיר את ההלוואה בתוך כמה ימים והרי הוא יהודי טוב. הוא בוודאי יסכים”, הרהר לעצמו.
יצחק יעקב שבתי, סוחר אמיד שמוצאו מחרסון שבאוקראינה-רוסיה, סמך על יושרו וניקיון כפיו של פרוש, ומסר לידיו מעטפה עם סכום נכבד של 110 נפוליאוני זהב. ואכן, כעבור ימים אחדים הגיעו ממינסק כספי ‘החלוקה’, ופרוש מיהר להשיב לו את ההלוואה, כפי שהבטיח… לפחות כך הוא היה בטוח. אלא שכאן החלו העניינים להסתבך באופן לא צפוי. שבתי היה בטוח לא פחות ממנו שכספי ההלוואה לא הושבו לו, וכמובן דרש אותם במלואם. “החזרתי!”. “לא החזרת!”. הוויכוח התלהט והפך לצעקות רמות, אבל בוויכוח הזה היו שני ‘צודקים’. פרוש היה משוכנע לגמרי שהשיב את הכסף לידי שבתי, והלה היה בטוח שלא.
השניים החליטו לגשת אל רבה של ירושלים, ר’ שמואל סלנט, בבית המדרש שבחצר ‘החורבה’. עיניו של הרב הישיש כבר היו כבויות, אבל מוחו היה חד וחריף כתמיד. לאחר שחקר היטב, ציווה הרב על פרוש להישבע שהשיב את חובו. פרוש נחרד עד עמקי נשמתו מן האפשרות שיבטא בשפתיו את שם ה’, אבל בלית ברירה, מחשש פן ילעיזו עליו שמעל בכסף, נאלץ להישבע בפני בית הדין, בדחילו ורחימו. תחושת ההקלה מכך שלא יחויב לשלם למלווה סכום כסף כה גבוה נבלעה ביגון שעטף את פרוש על כך שביטא בשפתיו את שם ה’ בשבועה.
הימים חלפו והרוחות נרגעו. ערב אחד נשמעו נקישות מהירות בדלת ביתו של ר’ שלמה זלמן פרוש. בפתח עמד יצחק יעקב שבתי בפנים חיוורות, כשהוא נסער ומבולבל. “המעטפה… הכסף… מצאתי אותה בין דפי הגמרא. אתה באמת החזרת לי את הכסף. אני באמת לא זכרתי. כלומר, באמת שכחתי. אוי, איזו עגמת נפש גרמתי לך. אתה נשבעת לשווא בגללי… אנא סלח לי. אוי, סלח לי… אנא קח את הכסף. לעולם, לעולם לא אהנה מהכסף הזה”.
ר’ שלמה זלמן סלח ומחל, אך סירב לגעת במעטפת הכסף שהגישה לו ידו הרועדת של המלווה. השניים החליטו לתרום את סכום הכסף לבניין בית הכנסת המרכזי של שכונת בית ישראל, שהלך ונבנה באותם ימים, בשנת 1887. בקיר הצפוני של בית הכנסת בית יעקב (ה’שטיבלאך’ בימינו) קבוע עד היום לוח זיכרון המנציח “נדיב אחד ושמו פִּלְאי ונעלם, שנדב סך מאה ועשר נאפאליאן זהב בהשתדלות הר”ר יצחק יעקב נ”י ב”ר יוסף שבתי מחארסאן”. פרוש הסתתר מאחורי הזהות המסתורית מפני הבושה, וכך נותר אלמוני עד ימינו.
(על פי ד’ גנחובסקי, סיפורים ירושלמיים, ירושלים תשמ”ט, עמ’ 190-187)
כתובת ההקדשה בבית הכנסת בית יעקב (באדיבות רפי כפיר, אתר Jerusalem-love).
אלא שמסיפור המעשה לא ברור מה הקשר בין פרוש ושבתי לבין בית הכנסת בית יעקב, ולמה דווקא הוא שזכה בתרומה הנדיבה? לפעמים, כדי להבין סיפור טוב לא די בגרסה אחת שלו, וסיפורי ירושלים הלא מצטיינים בריבוי גרסאותיהם. בסיפורו של הנדיב “הפלאי והנעלם” משכונת בית ישראל אין כמעט פרט אחד שאין עליו ‘ויכוח’ בין הגרסאות, כולל שמות הלווה, המלווה והדיין, ואפילו על סכום הכסף אין ‘הסכמה’. הגרסאות מציעות שני הסברים לשאלה כיצד התגלגלה התרומה לבית הכנסת שבמרכז שכונת בית ישראל:
לפי אחת הגרסאות הדיין שגזר על פרוש להישבע לא היה ר’ שמואל סלנט אלא ר’ לייב דיין, שהיה ממייסדי שכונת בית ישראל. לפי גרסה נוספת, לאחר שמצא את מעטפת הכסף הלך יצחק יעקב שבתי לביתו של שמואל צוקרמן, שהיה גם הוא ממייסדי השכונה, והפקיד אותה בידיו למען בית הכנסת. גרסה זו נמסרה מפיו של מורה הדרך וחוקר ירושלים שמואל אבן אור, שבעצמו היה בן משפחתו של צוקרמן (ובנו של ר’ יצחק אביגדור אורנשטיין, רב הכותל שנהרג ברובע היהודי בתש”ח( (ראו: ש’ אבן אור, “מדוע ניתנה התרומה בעילום שם?”, עתמול, י [5] [1985], עמ’ 8).
בית הכנסת בית יעקב בשכונת בית ישראל (באדיבות רפי כפיר, אתר Jerusalem-love).
וכדי שר’ שלמה זלמן פרוש לא יישאר “פלאי ונעלם” לנצח, נמשיך ונספר על מפעליו הציבוריים אי”ה בשבוע הבא.
על שמואל צוקרמן, המדפיס הירושלמי, סיפרנו בעבר כאן:
על כתובת הקדשה אחרת בבית הכנסת בית יעקב, ראו כאן:
“חיים בתוך מוות”: מחיר העצמאות בשכונת בית ישראל
פינת הריקושט:
בשבוע שעבר כתבנו על בית הכנסת זהרי חמה, שליד שוק מחנה יהודה. אשתף עם שתיים מתוך התגובות שקיבלתי:
יהושע לביא: ספרי התורה מהשריפה ב- 1940 נקברו בהר הזיתים, בחלקה של אדמו”רי שומרי אמונים, והיא מכונה ‘חלקת גניזת סת”ם’. זו החלקה האחרונה בקרן הדרום מזרחית של ההר.
תמר הירדני: גם אתה, כמו כולם, מתעלמים משום מה מהעובדה שבתחילת הדרך לא היה שום שעון שמש על המבנה! זה כל כך בולט וניכר בתצלום המפורסם של הבית בצורתו המקורית כמגדל אבל איכשהו אף אחד לא שם לב… ועכשיו לחלק הכי חשוב: למה העמיד לעווי את בית הכנסת האורחים שלו דווקא שם? אתה כתבת, ובצדק, שזה היה “השער של ירושלים”, מקום השכונות החדשות וכו’, אבל הסיבה למיקום המדויק היא העובדה שזוהי הפסגה של קו פרשת המים. למה זה חשוב? כי עד לנקודה זו הבאים לירושלים לא יכלו לראות את העיר העתיקה, אז אפשר רק לתאר את ההתרגשות העצומה שם ואת ההבנה שזה באמת ממש “השער לירושלים”. מה מתאים אפוא יותר מלהעמיד במקום כזה בית הכנסת אורחים שעשו את כל הדרך וסוף סוף הגיעו, הם רואים את העיר, ויכולים קצת לנוח לפני המסע הקצר יחסית אל העיר עצמה? אבל הדבר הכי חשוב בעניין הטופוגרפי קשור כמובן לבית הכנסת ולשימושו. מנקודה גבוהה זו, וקל וחומר בגובה הקומה הרביעית-חמישית שהועמדה עליו, אפשר אשכרה לראות את הנץ החמה ברגע שהיא מגיחה מעל הר הזיתים, כלומר זה לא סתם שהעמידו שם גורד שחקים. הכל מחובר לגמרי ל”זהרי חמה”. שמחתי שוב להוכיח עד כמה הטופוגרפיה הייתה משמעותית בעיצובה של ירושלים היוצאת מהחומות.