גיליון 154, טבת תשפ”ג
תכלס, אין הרבה חדש בשער החומה הצפונית של העיר העתיקה, המשמש בימינו כניסה ראשית לרובע הנוצרי, אבל כדאי להקשיב לסיפורים המעניינים שיש לשער הזה לספר.
השער החדש הוא מן המיוחדים שבשערי העיר העתיקה העות’מאנית. מיוחד במה? ראשית, הוא מיוחד בכך שהוא הגבוה מכולם – 790 מטר מעל פני הים. שנית, בכך שאין בו עיטורים כמו בשערים המקוריים. שלישית, בכך שהכניסה דרכו היא ישרה, שלא כמו בשערים המקוריים בחומת העיר העתיקה שהיו בעלי תפנית שמטרתה לשבור התקפות אויב. אבל, מעבר לכל, הוא מיוחד בכך שהוא… ובכן, חדש.
השער החדש בתצלום משנת 1920 – מבט ממערב (מחוץ לעיר העתיקה) (מקור: ספריית הקונגרס). בניגוד לימינו, יש בתים הסמוכים לחומה גם מצדה החיצוני. קיר המבנה בעל החלונות המקושתים מימין הוא מנזר האחיות המתקנות, שנוסד על אדמות הצרפתים בשנת 1888, שנה אחת לפני פריצת השער החדש. מבנה זה ניזוק במלחמת השחרור (1948) ונהרס כליל לאחר מלחמת ששת הימים (1967). בימינו אין לו זכר, ואת מקומו תופסים כיום החפיר בכיכר צה”ל ומסילת הרכבת הקלה.
השערים המקוריים נקבעו בחומת העיר העתיקה עם בנייתה, בראשית ימי שלטון העות’מאנים, במחצית הראשונה של המאה ה-16, בעוד השער החדש נפרץ בחומה בשנת 1889, בימיו של הסולטן העות’מאני אבדילהמיט ה-2. זכה אבדילהמיט ה-2 והשער אף נקרא בתחילה על שמו – באב עבדול חמיד (כך נהגה שמו בערבית) או באב אל-סולטן. הסולטן השתדל מאוד להנציח את פעילותו, ובשנת 1907 אף נבנה לכבודו מגדל שעון גבוה ומפואר בשער יפו, אבל סופו שפורק כעבור שנים אחדות בידי הבריטים, וממש כמו שמו של השער אבד גם הוא ונשכח.
מדוע ראה הסולטן לנכון לפרוץ שער בחומה? קונרד שיק – האדריכל, הקרטוגרף והארכאולוג – הסביר בשנת 1896:
לפני חמישים שנה ועוד הרבה זמן אחר כך נסגרו שערי העיר עם שקיעת השמש והתחבורה הופסקה […] כאשר נבנו בתחילת שנות השישים [של המאה ה-19] הבניינים הרוסיים מחוץ לעיר, שער יפו נותר פתוח עד מאוחר. כשהגיעו הצליינים הרוסים הרבים שגרו במבנים החדשים, וביקשו להתפלל בכנסיית הקבר, הוסכם ששער יפו ישאר פתוח במשך כל הלילה. הבתים מחוץ לעיר התרבו ושער יפו לא הספיק עוד לעמוד בפני לחצי התנועה, ולכן נפרץ השער החדש בפינה הצפונית-מערבית של העיר. כך הפכה סגירת יתר השערים לסמלית בעיקרה (ק’ שיק, למען ירושלים [מהדורת ח’ גורן] [אריאל, 131-130], ירושלים 1998, עמ’ 105).
אלא שהסברו של שיק נראה לא משכנע. האמנם לא עמד שער יפו בלחצי התנועה של אורחי ‘מגרש הרוסים’? האם לא הגיוני יותר לפתוח שער קיים מלפרוץ שער חדש? ואכן, הסיבה הנראית נכונה יותר לפריצת השער החדש נכתבה בידי אברהם משה לונץ, חוקר ארץ ישראל, זמן קצר לאחר חנוכתו:
“(בפאת צפון) באב אלשְׁדיד (שער החדש). השער הזה הוא מול בית הכנסת האורחים אשר להצרפתים [=אכסניית נוטרדם דה פראנס] והוא נפתח מחדש (זה כשנה, ועוד אין לו דלתות), לבקשת ראשי כנסיָת הצרפתים פה, למען יוכלו האורחים לבוא נכחו ישר לתוך העיר” (א”מ לונץ, מורה דרך בארץ ישראל וסוריה, ירושלם תרנ”א, עמ’ 100).
השער החדש בלב המתחם הצרפתי, 1938 (מקור: ספריית הקונגרס. עיבוד וצבע: תמר הירדני).
צרפת כרתה ברית קפיטולציות עם העות’מאנים כבר במאה ה-16, ומאז נהנו נתיניה הקתולים בירושלים ממעמד משפטי עודף. האינטרסים הדתיים של הצרפתים יוצגו על ידי מסדר הנזירים הפרנציסקנים, שמאז המאה ה-14 נחשבו לנציגיו של האפיפיור בעיר הקודש (Custodia Terrae Sanctae). פעילותם של הפרנציסקנים בירושלים התרכזה מאז המאה ה-16 במתחם סן סלבדור, הכולל מנזר, בית ספר, ספרייה, בתי מלאכה וכנסייה שצריחה הגבוה והמחודד בולט מעל קו הרקיע של העיר העתיקה. סן סלבדור חולש על שטח גדול בצפון העיר העתיקה, לצד רחובות השער החדש וסנט פרנסיס. בשנת 1872 נחנכה סמוך למתחם זה הפטריארכיה הלטינית – ברחוב הפטריארכיה הלטינית, ובה מקום מושבו של הפטריארך הלטיני. מצפון-מערב לו הוקם בשנת 1876 בית הספר היסודי הקתולי קולז’ דה פרר (College des Freres).
במחצית השנייה של המאה ה-19 – מעט בפיגור אחרי הרוסים – החלו הצרפתים בבניית מבני ציבור גדולים מחוץ לחומות, במטרה לתקוע יתד בעיר ולעגן את מעמדם בארץ לנוכח מדינות אירופה האחרות, ולנוכח קריסתה האיטית והמתמשכת של האימפריה העות’מאנית. בשנת 1879 הונחה אבן הפינה לבית החולים סן לואי (Saint Louis), מול הפינה הצפון-מערבית של חומת העיר העתיקה. ב-1888 הוקם מולו מנזר האחיות המתקנות (כאמור, נהרס ב-1967 ובימינו אין לו זכר). באותה שנה נחנך מוסד צדקה קתולי לילדים בעלי צרכים מיוחדים, על שם ונסן דה פול (Hospice Saint Vincent de Paul) (פעיל גם בימינו, בתחום מרכז הקניות ממילא). באותה תקופה נוסדה הקונסוליה הצרפתית במבנה במגרש הרוסים (נהרס ב-1989 וגם לו אין בימינו זכר).
פרט ממפת ירושלים על פי קונרד שיק, 1895-1894. בעיגול הצהוב מסומן באב עבדול חמיד, הוא השער החדש. מצפון לשער החדש – הבניין המסומן ב-22 הוא אכסניית נוטרדם דה פראנס וב-75 הוא בית החולים הצרפתי סן לואי. מספר 67 לידו הוא בניין הקונסוליה הצרפתית ומספר 65 ממזרח לשם הוא מנזר סן ונסן דה פול.
C. Schick, Nähere Umgebung von Jerusalem, Leipzig 1894-1895
(המפה שמורה בספרייה הלאומית, אוסף המפות ע”ש ערן לאור).
כתוצאה מפעילות הבנייה המאסיבית של הצרפתים בירושלים, כפי שתיארנו כאן, השתרעו מוסדותיהם הדתיים, החינוכיים, הסוציאליים והפוליטיים משני עברי החומה בצפון-מערב העיר העתיקה עד סוף המאה ה-19. כך נולד הצורך לחבר בין המוסדות הללו, כפי שהיטיב להסביר אברהם משה לונץ. הצרפתים פתחו בהשתדלות אצל העות’מאנים, שהגיעה לשיאה במסעו של הקונסול הצרפתי לאסתאנבול כדי להיוועד עם הסולטאן. אבדילהמיט ה-2, שמצדו חפץ ביקרן של מעצמות אירופה וביקש את משענתן, נענה לבקשה וכאמור הורה על פריצת השער החדש.
איור של השער החדש ((New Gate במפת ספירידון, משנת 1930. מצפון לו בית החולים סן לואי (French Hospital), ומימינו פינת בניין אכסניית נוטרדם דה פראנס. ביניהם צויר צלב גדול המוקף בארבעה צלבים קטנים – זהו ‘צלב ירושלים’, מוטיב נוצרי נפוץ. משמאל – מגדל השעון מעל בית הדואר המנדטורי בכיכר אלנבי, הלא היא כיכר צה”ל של ימינו (מקור: ד’ גנחובסקי, ביקור בירושלים של 1930, 1980. הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע”ש ערן לאור).
תודתי הרבה לידידתי מורת הדרך וחוקרת ירושלים האלופה תמר הירדני על ההערות המלומדות.
