בשבוע שעבר העמקנו בסיפור המנורה בבית הספר לאמנות בצלאל, פרי הגותו ויצירתו של מייסד בית הספר, פרופ’ בוריס שץ. הדגשנו את העניין הרב שהיא עוררה בחנוכה, ולא רק משום שזהו חג שמדליקים בו נרות, אלא גם משום שמוסד זה היה מזוהה באופן מובהק עם התנועה הציונית, שבאותם ימים – בשלהי המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 – נאבקה על הגשמת ייעודיה להקמת בית לאומי בארץ ישראל.
סטודנטים על הגג של מכללת בצלאל, בצל המנורה שבראש המבנה ברחוב שמואל הנגיד 12. ברקע מימין – מנזר רטיסבון (מקור: ארכיון בצלאל, בתודה לד”ר דותן גורן).
התנועה הציונית ראתה במשפחת החשמונאים ובמלחמתה ביוונים מודל לחיקוי לנקיטת יוזמה לאומית לעצמאות לאומית. בעיניה נתפס נס חנוכה לאו דווקא כנס אלוקי, כפי שהדגישה זאת היהדות המסורתית ה’גלותית’ וה’פאסיבית’, אלא נס בידי אדם, מופת לפעולה צבאית נועזת ואקטיבית. כך, למשל, כתב המשורר והמחנך הציוני אהרן זאב בשנות ה-30, בשיר לכבוד חנוכה:
אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים
בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים ]…]
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ,
מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת
הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם –
וַיְּהִי אוֹר!
אין צורך להסביר, שבכל אלה היה די כדי לעורר רתיעה וסלידה מפני בית הספר בצלאל מצד המתנגדים לתנועה הציונית, ובראשם רבני ‘היישוב הישן’ בירושלים, שהתנגדו לכל גילוייה וביטוייה. אבל את ההתנגדות הזו יש להבין בממד נוסף – החרדה מפני השפעותיה של תרבות המערב האירופית בארץ הקודש.
רבני ירושלים – נציגי ‘היישוב הישן’ – נחרדו למראה בית ספר ‘משכיל’ בשערי העיר, שבכוונתו להשפיע על צביונה של עיר הקודש ברוח הקִדמה המערבית. יהדות אירופה, כפי שהכיר אותה פרופ’ שץ, נהנתה משוויון זכויות, ורבים חצו את גבולות החברה היהודית באותה עת, ואימצו אורח חיים חדש וזר למסורת. הרבנים האשכנזים הכירו היטב את ממדי ההתבוללות בארצות מוצאם, ובעיניהם היה בית הספר בצלאל סמל לתרבות ההשכלה, וגרוע מכך, פתח מסוכן להחדרת ערכי פריצות וחומרנות ברוח האמנות המערבית.
בוריס שץ (משמאל) בגלימה לבנה עם הצייר א’ לחובסקי על רקע הבניין ההיסטורי של בית הספר בצלאל, ברחוב שמואל הנגיד 12, 1913 (מקור: ויקיפדיה).
אחד הביטויים לחששות אלה היה פסלו של מתתיהו הכהן, אבי משפחת החשמונאים, שייצר שץ עוד קודם לעלייתו ארצה, בשנת 1894. בפסל מוצג מתתיהו כשהוא מניף חרב בידו האחת ודורך על גווייתו של חייל יווני, ובפיו מן הסתם קריאה להתאסף סביבו.
אליעזר בן יהודה, חברו של שץ, שהיה מתומכי רעיון התחייה הלאומית ומן הלוחמים הבולטים ברבני היישוב הישן, פרסם מאמר בעיתון ‘ההשקפה’, בהתייחסו לפסל זה שהוצב במסיבת חנוכה של בית הספר בשנת תרס”ז. המאמר נכתב, כדרכו של בן יהודה, בסרקזם ובלגלוג כלפי הרבנים, שחששו מהשפעתו של ‘בצלאל’ על אופייה של ירושלים:
“וכשחגגו בשנה שעברה את חג החנֻכה במדרש ‘בצלאל’ ופרופ’ שץ בקש ממני לדבר מעל הדוכן, נמנעתי מזאת, כי יראתי מפני האף והחֵמה של צורת דמות צלמו של מתתיה מעשה פֹּעל כפיו של פרופ’ שץ, שהיתה מתוחה על כותל החדר. נדמה לי כי העינים הללו מביטות עלינו בזעם, וחשתי כי לו נפחה רוח חיים בצורה הזאת, או לוּ קם מתתיה מקברו ונמצא פתאֹם פה בינינו, בזה מקדש האמנות, מוקף בצלמים ותמונות, כי אז דקרני בחנית שבידו ממש באותו רגש הקֹדש שדקר את מי שהעלה חזיר על המזבח במודיעים, והיה ממגר את כל הצלמים ארצה והיה מרעים עלינו בקול אדיר: הֵילינים ארורים! מרשיעי ברית! הבשביל זאת קראתי מי לה’ אלי, הבשביל זאת שפכו בני את דמם, כדי שתבואו אתם ותטמאו את נחלתי ותכניסו צלם בהיכל?” (השקפה, 11.12.1907).
אגב, אחד מקוראי שורות אלה היה הסופר ש”י עגנון, והוא לא ויתר על הנצחת מאמרו של בן יהודה בספרו ‘תמול שלשום’:
“כשעשה הפרופיסור בוריס שץ את הבצלאל שלו פגע בו חנוכה, חג קדוש זה שהתחילו קוראים לו חג המכבים. הלכו ועשאוהו נשף חשק. העמידו פסל של מתתיהו כהן גדול, כשהוא אוחז חרב בידו לדקור את הפריץ שהקריב חזיר על גבי המזבח שעשו לשם אנטיוכוס הרשע. עשו כל הלילה בהוללות ובזוללות. למחר כתב בן יהודה על עתונו דברים של חיבה על הנשף, אלא שדעתו לא היתה נוחה בשל אותו פסל שהעמידו באולם, שהרי מתתיהו זה קנאי לדתו היה, לדתו ולא לארצו, שהרי כל הזמן שפשטו היוונים על ארצנו וגזלו וחמסו ורצחו והרגו והחריבו ערים וכפרים ישב לו מתתיהו ובניו במודיעין עירם ולא נקפו אצבע, אלא משהתחילו היוונים לפגוע בדת, כמו שאמור בתפילה, להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, קפץ כארי הוא ובניו הגבורים וכו’ וקבעו לכבוד המאורע חג שמונה ימים. ועתה, אומר בן יהודה במאמרו, ועתה אין אני מסופק שבשעה שנתאספנו אמש לכבודו, אילו היו נופחים רוח חיים בפסל, או אילו היה הוא עצמו חי, כלום לא היה דוקר אותנו כולנו כאחד בחרב שבידו, כלום לא היה מעלה אותנו על גבי המזבח” (ש”י עגנון, תמול שלשום, ירושלים ותל אביב תשי”ב, עמ’ 386).
סופו של מתתיהו, שלא קפץ מתוך פסלו ולא דקר בחרבו את המשתתפים ב”נשף חשק” של שץ, בן יהודה וחבריהם. אבל ראש פסלו של מתתיהו הפך למוטיב הבולט בסמל בית הספר בצלאל, שעוצב בידי יעקב שְׁטָרְק, תלמיד המחזור הראשון של בית הספר, בראשית המאה ה-20.
‘סמל בצלאל’ בעיצוב יעקב שטרק: במרכז בוריס שץ על רקע פסל מתתיהו החשמונאי. במרכז – שתי מנורות העומדות על ארון הברית. בצד הימני – כישור ונול ותמונת רקע של שני הבתים ה’תאומים’ של ‘בצלאל’ בירושלים. בצד השמאלי – כפיים מושטות לעזרה. מסביב – מסגרת ובה ציטוט מספר שמות המתאר את מלאכת המשכן. הסמל הודפס כגלויה בידי יעקב בן דב בין השנים 1917-1905.
לעומת רבני היישוב הישן בירושלים, התייצב הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שתמך בתחייה העברית בארץ ישראל, לצדם של פרופ’ שץ ותלמידיו. בשנת 1908, בעת שכיהן כרבה של יפו והמושבות, וסמוך למועד מעברו של בית הספר בצלאל למשכנו הקבוע ברחוב שמואל הנגיד, שיגר הרב קוק אגרת “לכבוד ראשי החברה הנכבדה לחכמת האמנות העברית, אגודת ‘בצלאל'”, ובה דברי שבח ועידוד:
אחד מסימני התחיה המובהקים היא הפעולה הנכבדה העומדת לצאת מאגודתכם הנכבדה: ‘תחיית האמנות והיופי העברי בא”י’. מלבב המחזה ומרהיב לראות את אחינו רבי הכשרון, גאוני היופי והאמנות, המוצאים מקום הגון בשדרות הרחבות והגבוהות של החיים הכלליים, ורוח מרום נשא אותם להביאם ירושלימה, לעטר את עירנו הקדושה, שהיא כחותם על לבנו, בפרחיהם הנחמדים, להיות בקרבה לכבוד ולתפארת, גם לברכה ותועלת (הרב ראי”ה קוק, אגרות הראי”ה, א, ירושלים תשמ”ה, אגרת קנח, עמ’ רג).
בהמשך דבריו סיפר הרב קוק על הילדה שושנה, שחלתה מאוד עד שהרופאים כמעט נואשו מתקווה. לפתע פקחה שושנה את עיניה וביקשה בובה. שמחת בני המשפחה לא ידעה גבול, הן זהו סימן ראשון להחלמתה. ברור לכול, הבובה עצמה אינה חשובה, היא רק מבשרת את המפנה החיובי במצבה של שושנה, שתלך ותתאושש ותבקש גם אוכל ושתייה וגם לשוב לבית הספר.
סיפורה של שושנה הוא משל. הבת האהובה היא ירושלים, והבובה היא האמנות. ירושלים מתחילה להבריא ממחלת הגלות הארוכה והממארת. יש שיאמרו שיש צרכים רוחניים קודמים וחשובים יותר לתחייה הלאומית, אבל עצם הדרישה לאמנות היא סימן ראשון להתעוררות רוחנית ולאומית, שבהדרגה תמשוך אחריה גם את יתר עולם הרוח. והוסיף הרב קוק:
ומה נכבד הוא לדעת, שאות חיים זה איננו רק אות ריק מכל תוכן ממשי, כ”א [=כי אם] יש בו ג”כ [=גם כן] פרי ותועלת. המקצֹע החשוב הזה, של האמנות היפה, יוכל באמת להביא ברכה ולפתח שערי פרנסה וכלכלה למשפחות רבות מאחינו היושבים על אדמת הקודש. ‘והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה’. והוא יפתח ג”כ את רגש היופי והטוהר, שבני ציון היקרים מוכשרים לו עד מאֹד, ירומם נפשות רבות ומדוכאות לתת להן הסתכלות בהירה ומאירה, על הדרת החיים, הטבע והמלאכה, על כבוד העבודה והחריצות. כל אלה הנם פרינציפים [=עקרונות] נִשָׂאים, שממלאים את נפש כל איש עברי רגשי גיל והדר (שם, עמ’ רד).
יחד עם זאת, הרב קוק לא הסתיר את חששותיו מפני ערכי האמנות והאסטטיקה הזרים והמנוגדים לערכי היהדות והצניעות. הוא הפציר בחברי ‘בצלאל’ לצעוד בדרכו של בצלאל בן אורי אמן המשכן, שהביא את בשורת האמנות הנאמנה לערכי תורת ישראל ורוחו הייתה “רוח אלקים”. הוא דרש מהם אף להצהיר על נאמנותם לערכים אלה:
ובכלל נכבד הדבר מאֹד, שתודיע האגודה הנכבדה גלוי לכל העולם הנאור העברי והכללי, שהיא עושה את כל מעשיה, אותם המתכנסים במשעול הצר שבו יפגשו רגש האומה, הדת והאמנות, ע”פ חפץ האומה ושאיפתה הכללית, לראות ביחוד בעיר משׂוֹשׂ תקותה, אוצר כל יקרתה וחֹסן עֻזה ומקדשה, ע”פ הוראת חכמי תורה, גאוני ארץ ישראל המפורסמים באומה. בטוחים תוכלו להיות, אחי, שהזהירות הקלה הזאת תסול למטרתכם, שהיא משְׂאת נפש כֻּלנו, האוהבים את עמנו וארצנו וחפצים בכבודם ובהפרחתם, נתיבות סלולות בלבבות. התועלת והברכה המעשית מהמוסד הנכבד שלכם […] רק באופן שלא יוחזק הבית בכללו לבית האוצר בקרבו דברים שמצד חובת דתנו הקדושה נביט עליהם בעין של משטמה רוחנית פנימית (שם, עמ’ רו).
כידוע, תחינותיו והפצרותיו של הרב קוק, להפיק אמנות עברית נקייה מהשפעות זרות ומנוכרות לרוח היהדות, לא הועילו. בית הספר בצלאל – בימינו מכללה אקדמית לאמנות, עיצוב ואדריכלות, השוכנת בתחומי האוניברסיטה העברית בהר הצופים (ובקרוב תעבור למשכנה החדש במגרש הרוסים) – דוגל דווקא במתירנות ובחופש האמנות ונמנע מלהציב גבולות. מסתבר ש’הילדה שושנה’ עדיין לא רוצה להיפרד מ’הבובה’ וזמן ה’החלמה’ נמשך זמן רב בהרבה מזה שקיווה הרב קוק. אבל אפשר גם שתהליך ה’החלמה’ מתרחש בצירים מקבילים ולא חופפים, ובשעה שבירושלים צומחת התרבות היהודית לשיאים שכמותם לא ראתה, יש גם תרבויות אחרות שמתפתחות ויוצרות בכיוונים מנוגדים או משולבים. המתבונן לעומק עשוי להבחין בזרמים הרוחניים השונים, שלפעמים אף מפרים ומעשירים אלו את אלו.
האם תקוותיו של הרב קוק כזבו? אולי מוקדם לדעת.
נסיים בחזון אמנות הציור היהודית על פי הרב קוק, לאור דמותו של בצלאל בן אורי, אמן המשכן:
והציורים יש בהם הרבה מכשרון רוח המצייר האמיתי, וכפי התרוממות נפשו למדות קדושות ונעלות ולשכל טהור וטוב ברוח ד’, כן יפעלו יותר ציוריו להשכיל ולהיטיב […] א”כ [=אם כן], תלויה היא טהרת רוח כל העם כולו, שהי'[ה] ע”פ עצת ד’ מתחנך בסיוע של בנין המשכן וציורי כליו, תלוי בשאר רוחו של החושב הגדול במלאכת מחשבת הקדושה הזאת, הוא בצלאל (הרב ראי”ה קוק, עין איה, ברכות – ב, ירושלים תש”ס, ברכות דף נה, עמ’ 261).
12.2022