לאן נעלמו צלמיות החרס המזויפות של מוזס שפירא?

חנות העתיקות של שפירא הייתה ברחוב הנוצרים 76 (ראו: ש’ גיל, “בעקבות החנות הנעלמה”, עת־מול, 223 [2012], עמ’ 15-13). בתצלום נראה גב מבנה החנות, הפונה אל בריכת חזקיהו (מסומן בעיגול צהוב) – במבט ממערב (התצלום באדיבות ירון בוצר, 2022).

ב־1868 התגלתה בעבר הירדן כתובת אבן שיוחסה על ידי החוקרים למֵישע, מלך מואב בתקופת המקרא. הממצא חולל התרגשות בעולם המחקר וזמן מה אחר כך החל שפירא להציג בחנותו כתובות מואביות על גבי צלמיות חרס. השמועות על הממצאים המקראיים נפוצו במהירות ועוררו סקרנות רבה והתעניינות לרכישתם בידי מוזאונים באירופה. המוזאון הישן בברלין אף הזדרז לרכוש 1,700 מהן בשנת 1872.

העתיקות המופלאות בחנותו של שפירא עוררו את חשדותיו הכבדים של שָׁארְל קְלֶרְמוֹן-גָנוֹ, ארכאולוג צרפתי שהיה מן הבולטים שבחוקרי ירושלים במחצית השנייה של המאה ה-19. על מנת לעמוד מקרוב על טיבן של צלמיות החרס הוא רכש בעצמו כמה עשרות מהן. קלרמון-גנו, שבעצמו חקר את מצבת מישע, כתובות ‘תחום גזר’ וכתובות אבן מירושלים, הרגיש מיד בטיבם המפוקפק של החרסים והכתובות שטבועות בהם, אבל לא הסתפק בכך אלא חקר בעצמו את קדרי החרס בירושלים ובסביבותיה וחילץ מאחדים מהם הודאות על חלקם במלאכת הזיוף.

כך תיארה זאת הסופרת שולמית לפיד, בספר ‘כחרס הנשבר’ שהוקדש לשפירא ולעלילותיו:

“יום אחד, שעה ששפירא מיין את חרסיו ו[הארכאולוג הבריטי קלוד] קונדר צייר אותם, סיפר הלה כבדרך אגב שקלרמון-גאנו הגיע ללונדון למשרדי ‘החברה [לחקירת ארץ ישראל – P.E.F.[‘ וסקר את האַקְוָורֵלים [=הציורים בצבעי מים] שהכינו דרייק וצ’פלין מהאוסף הראשון.

“ומה?” שאל שפירא, חושש שמא יבגוד בו קולו. האפלולית התעבתה לפתע, רובצת על ירכתי החנות בכבדות, כחיה חמה. הוא נשם עמוקות ופנה להביט מבעד לחלון האחורי אל הבריכה, חש לחרפתו כי רגליו רועדות.

“הוא אינו בטוח”.

‘במה אינו בטוח? אנא אל תהיה ‘אנגלי’ כל כך. דבר!”

“ובכן, אני מצטט מתוך המכתב שקיבלתי: ‘קלרמון-גאנו אומר שלפי הרגשתו כל החרסים מזויפים מהראשון ועד האחרון שבהם'”.

“כולם! וזאת על סמך הציורים בלבד?”

“הוא אומר ששפע החרותות אינו מתקבל על הדעת מבחינה פליאוגרפית ובלתי ניתן לתרגום”.

“אם הוא אינו מסוגל לתרגם דבר מה כי אז אותו המשהו ‘בלתי ניתן לתרגום’? איזו שחצנות!”

דרך החלון ראה את הבריכה והיא מלאה בסחי, מראה מאוס, מאוס! איך יכולים בני אדם לחיות כך, והוא עצמו, כיצד הוא יכול לחיות בתוך הזוהמה הזאת? נדמה כאילו לבו מתהדק בחזהו כאגרוף שנקפץ.

“כיצד נימק את מסקנותיו?”

“ידידי ג’והן כותב שקלרמון-גאנו יכול לזהות את הזייפן על הרישומים-המואביים-כביכול. זהו ביטוי שלו, לא שלי. הוא נקב בשמו של סלים אל-קריא” (ש’ לפיד, כחרס הנשבר, ירושלים 1984, עמ’ 117).

קלרמון-גנו לא היסס לפרסם את קלונו של שפירא ברבים, ובקהיליית החוקרים האירופיים כבר החלו להתייחס אליו כזייפן, אבל שפירא לא ויתר. הוא המשיך להפתיע והציג ממצאים נוספים, ובהם 15 רצועות קלף דהויות המכילות טקסטים מסֵפר דברים. ב־1880 התגלתה בירושלים כתובת השילוח, המתארת את חציבת נקבת השילוח בימי מלכות יהודה. ממצא זה ליבה את ההתעניינות בעתיקות, ושפירא שרכב על גל הגילויים החדשים מארץ התנ”ך, הגיע ב־1883 הגיע ללונדון כדי למכור את המגילות למוזאון הבריטי, תמורת מיליון לירות שטרלינג.

בתוך כך התרבו בעולם האקדמי הקולות המתריעים מפני שפירא וממצאיו, וכנראה שהבין כי אין בידו למנוע את חשיפת תרמיותיו. ב־9 במרס 1884 נמצאה גופתו של שפירא במלון ברוטרדם שבהולנד, לאחר ששם קץ לחייו ביריית אקדח. עם מותו ירדו לטמיון סודותיו של האיש, והמסתורין סביב מקורות הממצאים שהפיץ נותרו עלומים עד ימינו.

בשנת 1886 עזב קלרמון-גנו את ירושלים, עם קבלת מינוי הפרופסור בקולז’ דה-פראנס, שליד הסורבון בפריז. במשך כמעט 20 שנות פעילותו בארץ ישראל, בעבר הירדן ובסוריה הוא אסף לא מעט עתיקות וחפצי ערך, ובתוכם גם עשרות צלמיות מזויפות מבית היוצר של מוזס שפירא. אולי כמתנה, אולי כפיקדון, הוא השאיר את אוצרותיו בידי חברו, מנהל המיסיון הרוסי בירושלים, הארכימנדריט אנטונין קפוסטין. קלרמון-גנו לא שב עוד לירושלים, ואת פרטי האוסף שלא היה מבייש מוזאונים מכובדים בימינו, אחסן קפוסטין במנזר שליד כנסיית העלייה הרוסית בהר הזיתים. קפוסטין נפטר בשנת 1894, והאוסף של קלרמון-גנו עודנו שמור במנזר.

לאחרונה הזדמן לי לבקר במנזר הרוסי בהר הזיתים ובכמה משְׂכיות החמדה הנסתרות שלו, ביחד עם עמיתתי ד”ר אולגה פרימקוב. מאחורי אחת הדלתות שנפתחו בפנינו התגלה לעינינו המשתאות האוסף הפרטי של קלרמון-גנו, של פסלים, כלי חרס, מטבעות וכתובות אבן עתיקים, וגם כמה ארגזי בננות עם יצירות הפאר של שפירא.