סבל רב ידעה רחל אמנו בחייה. בֵּיתה היה מלא צחוק ומשחקי ילדים, אך הם לא היו שלה. את אהובהּ היא נאלצה לחלוק עם אחותה. היא הסכימה לצאת למסע הארוך לארץ המובטחת, גם כשהבינה מהי משמעותו עבור אישה המייחלת להריון. לבנה בכורה קראה יוסף, לציין את כמיהתה לבן נוסף, וכשזה הגיע מתה בלדתה, ונקברה בודדה על אם הדרך. לכן הפכה רחל לסמל הכאב, הציפייה שלא התממשה, האֵם שמבינה ללב שבור ולעיניים שיָבשו מדמעות. דורות רבים של מתפללים באו מכל רחבי העולם למצוא נחמה דווקא אצל רחל, האֵם שתאזין למצוקותיהם.
“וַתָּמָת רָחֵל, וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם. וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ, הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם” (בראשית לה, יט-כ).
המסורת היהודית מזהה את “מצבת קבורת רחל” ללא היסוס על אם הדרך (הישנה) בין ירושלים לחברון, בפאתי בית לחם, למרות שבאזכור מקראי אחר נאמר במפורש כי “קְבֻרַת רָחֵל בִּגְבוּל בִּנְיָמִן” (שמואל א י, ב), ואילו בית לחם, כנודע, נמצאת בלב נחלת יהודה. קושי זה אילץ את חכמי ישראל, לפחות מאז תקופת התנאים (תוספתא, סוטה יא, ז), לבקש פרשנויות לכתובים. כאשר ביקש נוצרי להקניט חכם יהודי הוא בחר לעקוץ אותו בבעייה זו. כך קרה לר’ ינאי, מחכמי ארץ ישראל במאה ה-3 לסה”נ. הוא נבוך מן הסתירה, וביקש מחברו, ר’ יונתן, שיחלץ אותו מן השתיקה – “אֱסוֹף חרפתי” (מדרש רבה, בראשית פב, ט).
גלויה מצוירת של קבר רחל, 1898, מאת היהודי גרמני פרידריך פרלברג (אוסף יואל אמיר, הספרייה הלאומית).
המסורת קבעה גם כי י”א בחשוון הוא יום פטירתה של רחל אמנו. המקור למסורת זו הוא אחת הגרסאות בפרק ח’ של מדרש תדשא (מדרש המיוחס לתנא ר’ פנחס בן יאיר, אך במחקר מקובל כי נכתב בימי הביניים), הגורסת כי זהו תאריך לידתו של בנימין, וממילא אפוא הוא גם יום פטירתה של רחל, שנפטרה בלדתו. אלא שלפי מדרש חז”ל, נפטרה רחל “בשעה שהארץ חלה ככברה והבר מצוי […] ועונת גשמים עברה ועדיין השרב לא בא” (מדרש רבה, בראשית פב, ז) – תיאור שהולם למדי את עונת האביב ולא את ראשית החורף (וכך פירש גם רש”י את הפסוק הנ”ל). ובאופן מפורש יותר, נכתב במדרש אחר שרחל נפטרה “בין פסח לעצרת” (פסיקתא רבתי, פסקא דביום השמיני, אות ד). אבל המסורת, כאמור, הכריעה זה מכבר ב’מלחמת הגרסאות’ הזו, ורבבות פוקדים (ובעיקר פוקדות) את קבר רחל בבית לחם ביום י”א בחשוון.
כך או כך, אין מספר לניסים ולישועות שהתחוללו בזכות התפילה על קבר רחל. אחד מהם מסתתר מאחורי תמונה מוזרה של לוחמי צה”ל מחויכים על ג’יפ, ועמם יהודי שנראה יותר כמו בן ישיבה ופחות כמו לוחם קרבי.
את סיפורה המופלא של התמונה שמעתי מפי אהרוני בן שחר מקיבוץ יפעת, מוותיקי המילואימניקים מגדוד 66 של הצנחנים, ששחררו את ירושלים במלחמת ששת הימים:
“ביום השמיני למלחמת ששת הימים, זמן קצר לאחר שסיימנו, אנשי גדוד 66, את הלחימה בירושלים ועלינו לרמת הגולן, קיבלנו חצי יום במתנה. החלטנו לנסוע לחברון. שמנו בג’יפים כמה מנות קרב ויצאנו מהעמק שלמרגלות הר הזיתים דרך הכפרים סילואן וצור באחר, בכבישים משובשים ובנסיעה איטית וזהירה. היינו שישה ג’יפֵּי תול”ר עם צוותים מלאים (ואולי גם כמה נוספים שהצטרפו למחלקה). הכפרים שעברנו בהם היו דוממים ושוממים. הסתובבו בחוץ רק כמה רק חמורים, וכלבים נכנעים ומושפלי זנב.
עוד אנחנו עוקפים מדרום את רמת רחל, באוכף הנמוך שדרכו נכנסים היום דרומה לשכונת הר חומה החדשה, ולפני שהגענו לכביש גב ההר ההולך לחברון, אנחנו מבחינים בדמות שחורה מתקדמת בדילוגים ויורדת לקראתנו במדרון הגבוה שמימין לכביש, ממש בתוך שדות המוקשים של המוצב הירדני שהיה חפור ומבוצר סביב מנזר מר אליאס. כולנו עוד דרוכים מהקרבות ולא מחכים לפקודה – עוצרים וקופצים לתעלה למחסה ותצפית.
הדמות יורדת ומתקרבת, ולובשת צורה של יהודי חרדי לבוש שחורים, מקפץ בזריזות בין הסלעים, גדרות התיל והקוצים, ובעזרת אלוהים – גם בינות למוקשים. צועקים לו להתקרב והאיש מגיע אלינו, כולו שרוט ומרוט ושולי מכנסיו קרועים. בודקים אותו ושואלים לאן הולך יהודי, והוא – “קבר רוחל, קבר רוחל”. איך זה ולמה נכנס לשדה מוקשים מגודר? “קבר רוחל, קבר רוחל”. אחרי התייעצות קצרה מחליטים שאי אפשר להשאיר אותו כאן לבד, ומציעים לו לבוא אתנו. מכיוון שהג’יפים מלאים – הוא עולה איכשהו כחמישי על הג’יפ שלי מאחור, מחזיק בתותח – ונוסעים.
כידוע לכל היום, המרחק ממר אליאס לקבר רחל הוא לא יותר משלושה קילומטר. אך מי ידע את זה אז, ואין לנו בכלל מפה… נוסעים, עולים על הכביש ה’ראשי’ לבית לחם וסביבנו אותו נוף הזוי ומוזר – תריסי הבתים מוגפים כולם, לא רואים נפש חיה מלבד כלבים וחמורים, עמודי עשן עולים פה ושם, והכביש עצמו ריק אפילו מכלי רכב צבאיים.
מימין לכביש, קצת לפני בית לחם, פתאום כיפה עגולה כשל קבר שייך ולידה עץ, והמראה מזכיר בדיוק את תמונת הבול של קבר רחל. זאת מסדרת בולי המנדט שמופיע בה גם מגדל דוד. הגענו לקבר רחל! דלת המבנה הקטן פתוחה לרווחה, אין איש ואין שילוט וזיהוי, אבל החרדי שלנו כבר קפץ למטה והוא רוכן ומתפלל בדבקות עצומה. מציעים לו להצטרף אלינו לחברון ולמערת המכפלה, אבל הוא כבר לא שומע דבר.
ממשיכים דרומה, עוברים ליד גוש עציון, חלחול, מגיעים לחברון – וישר אל תוך מערת המכפלה. המבנה פרוץ ופתוח, נכנסים פנימה לקברי האבות המכוסים בבדי קטיפה ולמערה האפלה. רק כשיוצאים משם מגיעים לרחבה כמה חיילים נרגשים. בדרך חזרה עוצרים שוב בקבר רחל. החרדי שהשארנו אולי עודו שם, אבל עכשיו כבר רבים שם התוקעים בשופרות ושאר מצטופפים, ואנחנו לא עוצרים וממשיכים לירושלים.
עברו שנים, ערפילי הזיכרון משטים לעתים, ואני כבר ממש לא הייתי בטוח שכל זה באמת קרה. המראות שזכרתי מהיום הזה היו כל כך סוריאליסטיים והרושם של מסע הזוי מחוץ לזמן גרמו לי לפקפק בכך שכל זה אכן היה. ואז, כעשר שנים אחרי ‘ששת’ אני מקבל תמונה קטנה מגדי רוזנברג מטבעון, ושם מופיע היהודי החרדי שלנו – יושב איתן על אחורי הג’יפ שלי ומחזיק בתותח בדרך ל’קבר רוחל’. גדי סידר את התמונות הישנות שלו, ואני שמחתי מאד לקבל עדות לכך שהדברים אכן קרו.
לסיפור הזה יש גם אפילוג. בקיבוץ שלי יפעת יש בית כנסת קטן ששימש בזמנו הורי חברים שומרי מסורת. כיום יש בו מעט מתפללים, וכמה חרדים ממגדל העמק נוהגים לבוא בשבתות וחגים להשלים מניין. בשבת אחת לפני כמה שנים פגשתי אצלנו אחד מהם צועד עם כל המשפחה בשבילי הקיבוץ ושאלתי מה השמחה. הולכים לבית הכנסת לערוך בר מצווה לבן הצעיר! שאלתי למה דווקא אצלנו החילונים? הוא סיפר שיש לו דווקא חיבה מיוחדת אלינו. למה? שאלתי. והוא ענה: אבי ז”ל חינך אותי שכולנו יהודים ושעלינו לאהוב ולחזק איש את רעהו, ואפילו כפה עלי בזמנו לשרת בצה”ל. הוא סיפר לי שלפני שנים רבות, לפני שנולדתי, הוא התפלל הרבה לבן זכר, ולא נענה. ואז הייתה בירושלים מלחמה ותשועה, והוא יצא בדחיפות להתפלל בקבר רחל. שוטרים לא נתנו לו לעבור בדרך המלך והוא סיפר שעבר גדרות ותעה בדרך חתחתים, עד שאלוהים שלח לו חיילים ישראלים שהביאו אותו עד לקבר רחל. הוא האמין תמיד שבזכות התפילה שהתפלל שם נולדתי אני”.
תודתי לאהרוני בן שחר על הסכמתו לפרסום הסיפור.
11.2022
