בשנת 1873 עלה ר’ חייא דוד שפיצר מפְּרֶסבּוּרג (כיום בְּרָטיסְלָבָה, בירת סלובקיה) לירושלים, וחבר אל חוג תלמידי ה’חת”ם סופר’, שהקימו את כולל אוּנְגָרן, הוא כולל ‘שומרי החומות’. באותם ימים היו עסוקים חבריו בהשלמת בנייתו של בית הכנסת המרכזי של הכולל – בית הכנסת אוהל יצחק שבדרום רחוב הגיא, אבל שפיצר היה טרוד בעניין אחר לגמרי, שלא נתן לנפשו מנוח. “לא ייתכן”, כך הרהר בלבו, “שבירושלים אין לוח קבוע לשעת זריחת החמה, ובכל בוקר מגיחה החמה מעל ראשו של הר הזיתים ללא התרעה מוקדמת”.
זריחה בשמי הר הזיתים, 2021 (קרדיט: רונית איתן, אתר פיקיוויקי).
ומדוע חשוב כל כך לשפיצר לדעת מתי בדיוק תזרח השמש? משום שמצווה מן המובחר להתפלל שחרית כוותיקין, כלומר לכוון את תחילת תפילת העמידה (“לסמוך גאולה לתפילה”) לרגע המסוים הזה של הנץ החמה, רגע המכונה בספרות ההלכתית בקצרה “נץ”. שפיצר היה מאותם ‘ותיקין’ – “אנשים ענווים ומחבבין מצווה” (רש”י, בבלי, ברכות ט ע”ב), וקיים בעצמו את הנאמר בגמרא: “לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שיזכה וימנה עם עשרה הראשונים, שאפילו מאה באים אחריו קִבֵּל עליו שׂכר כולם” (בבלי, ברכות מז ע”ב). ובכל זאת, את זכות התפילה ב’נץ’ הוא לא רצה לשמור רק לעצמו.
שפיצר לא פקפק במסורת תפילת הוותיקין הירושלמית. כבר במאה ה-18 העיד החיד”א (ר’ חיים יוסף דוד אזולאי) שנהוג בירושלים לקבוע את שעת הזריחה לפי הופעתה בראש הנקודה הגבוהה ביותר בעיר, “וכן נתפשט המנהג בעיר קדשנו ירושלים ת”ו [=תבנה ותכונן] ועיר עֹז לנו חברון תו’, מזמן גאוני הדורות שלפני דורנו” (ברכי יוסף, אור החיים סי’ שלד, ז). הוא בוודאי סמך גם על המקובלים מישיבת בית אל, שהיו מנערים מתרדמתן את סמטאות ירושלים:
“כשרואה זקן הרבנים בקהל החסידים ‘בית אל’, שבו לומדים כל הלילה, קרן אור ראשונה של שחר, שולח הוא שָׁמָשׁ, שיעלה על הכיפה הגבוהה של בית המדרש, הנשקפת מזרחה. מכאן מבשׂר השָׁמָשׁ בקריאה: ‘התפילה’ כי שעת התפילה הגיעה. לקריאה זו מתאספים כל התושבים בבתי הכנסיות ובבתי המדרשות לתפילת שחרית” (ב’ נוימן, עיר הקודש ויושבי בה, ירושלים תש”ט, עמ’ לה).
אבל האמנם נכון לקבוע את שעת הזריחה לפי הופעת השמש מעל כיפות בתיה של ירושלים, והלא הר הזיתים בגופו המגושם מסתיר את הופעתה במזרח כמה דקות לפני כן? שאלה זו ניקרה במוחו של שפיצר.
בוקר אחד, בעודו מכוון את לבו לתפילה ומציץ מבעד לקפלי הטלית לראות האם כבר אחזה החולשה בשְׁחוֹר הליל, גמלה בלבו ההחלטה לערוך לוח קבוע החוזה את שעת הנץ החמה בכל בוקר ובוקר. הוא החליט להקדיש את חייו לחקר הזריחה הירושלמית, כדי שלעולם לא תוכל השמש להפתיע עוד את המתפללים, ולקרוץ אליהם בלעג מעל צריחי הכנסיות בהר הזיתים, בעודם אוחזים בפרשה הראשונה של קריאת שמע. החלטה זו שינתה את סדרי חייו:
“מבעוד לילה, בשעה שהכל נמים את תנומתם, היה סבו של אבא מעפיל יחד עם חברו רב חייא דויד שפיצר, מחבר ספר ה’נברשת’, אל מרומי הר הזיתים. ושם, סמוך לכנסיה הרוסית – שבאותם ימים נקבע בראש מגדלה הרם הפעמון שעולי הרגל הרוסיים משכוהו בעבותות מנמל יפו לירושלים – היו ניצבים, פניהם למזרח, ורושמים את השעה המדויקת שבה התחיל גוף החמה להיראות בראשי ההרים, הרי מואב. ובאותה שעה עצמה היו עומדים חבריהם על גג בית הכנסת ‘החורבה’ ורושמים גם הם את שעת הזריחה ממקום עמדם. וכך עלה בידיהם לקבוע בכמה זמן מתאחרת הזריחה בירושלים גופא בשל הצל שמטיל הר הזיתים על העיר. קיץ וחורף, יום אחרי יום, היו מטפסים בהרים עד שעלה בידיהם להכין טבלה מפורטת לכל ימות השנה, שעל פיה יכלו הכל להתפלל כותיקין. סבא וחבריו, כך סיפר אבא, קיוו שמעתה ירבו בישראל המדקדקים שיסמכו גאולה לתפילה באותה שעת רצון קצרצרה שבין חושך לאור וסוף סוף יעלה בידינו להיחלץ מאחיזתו של הזמן. אלא שתאוַת השינה, שהיא אולי החזקה בתאוות האנושיות, סיכלה את הניסיון הנועז לגבור על הנורא שבאויבי האדם” (חיים באר, נוצות, תל אביב 1999, עמ’ 132).
ר’ חייא דוד שפיצר הכיר כל זווית של נצנוץ השמש וראה את כל גווני הצהוב-כתום-אדום של ‘ירושלים של זהב’. הוא ערך מחקרים אסטרונומיים מסובכים למדי, עד שבשנת 1886 זכה להשלימם. בשנת 1898 הדפיס לראשונה את ספרו “נברשת”, או בשמו המלא “נברשת לנץ החמה בציון”.
פתיחת ספר ה’נברשת’, מהדורת ירושלים תרנ”ח (1898).
ומדוע קרא שפיצר לספרו בשם ‘הנברשת’? ראשית, משום ש”נברשת לנץ החמה בציון” עולה בגימטריה כמניין שמו “חייא דוד בה”ר [=בן הרב] יוסף הלוי שפיטצער מפ”ב [=מפרסבורג]” – כפי שנימק בפתח ספרו (אבל בוודאי כבר חישבתם כך לבד). שנית, לזכרה של הנברשת המפוארת שתרמה הלני המלכה לבית המקדש, נברשת שהפכה לשעון השמש בירושלים בשלהי ימי הבית השני:
“הילני אמו [של מונבז המלך] עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל. תנא: בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה והכל יודעין שהגיע זמן קריאת שמע” (בבלי, יומא לז ע”ב).
וכך, כשם שנברשת הניצוצות של הלני המלכה הודיעה לכול שהחמה זורחת, כך ה’נברשת’ של ר’ חייא דוד שפיצר, 1,800 שנים אחר כך, הודיעה לכול את שעת זריחת החמה בעיר “אורו של עולם”.
עזר לחישוב הנץ החמה בספר ‘הנברשת’: “זה הציור להניח תחת הזון-זייגר” זוּן זָיְיגֶר הוא שעון שמש ביידיש. “לפי אופן הראשון לנוּד [=להתאים] הזון זייגר לפי הקווים פה למטה. לפי אופן שני, שלא לטלטל את העץ של הזון זייגר מקו האמצעי”. מסובך מדי? לא נורא. “חשבון יותר קל מזה תמצאו בסוף ס'[פר] נברשת, קודם המפתחות”. רק לא לשכוח להוסיף או לנכות “דקים”, כלומר דקות.
בבוקר ה-12.10.1915 טיפסה החמה מעל רכס הרי מואב כהרגלה, כאילו אינה מרגישה בחסרונו של ר’ חייא דוד שפיצר שקיבל את פניה מדי בוקר בהר הזיתים. יום קודם לכן כוסה גופו באדמת ההר הזה, שהיה שׂדה מחקריו. על מצבתו נחרת: “פ’נ [=פה נטמן] הירא וחרד על דבר ה’ ומחבב המִצְוֹת כוותיקין מו’ה חייא דוד בה’ר יוסף הלוי שפיצר ב’עמ’ס [=בעל מחבר ספר] ספר נברשת ועוד, נפטר כח תשרי תרעו תנצבה”.
