למרגלות בית המשפט העליון, בצומת הרחובות רבין ורוטשילד, ניצב עמוד אבן גדול, 15 מטרים גובהו. זוהי אנדרטת הזיכרון למגני ירושלים במלחמת השחרור, תש”ח – או בשמה הרשמי ‘יד הזיכרון למגני ירושלים’, או בשמה הלא-רשמי ‘אנדרטת נזכור’. בכל עיר רגילה יכולנו לצפות שאנדרטת זיכרון משמעותית כל כך תהיה בולטת ומעוררת רושם, אבל… ירושלים אינה עיר רגילה. אנדרטה הזיכרון הרשמית עומדת כיום במקומה מבוישת ומוצנעת, ואפילו בתאריכי הזיכרון הממלכתיים אינה זוכה לתשומת לב מיוחדת.
לפני שנבין מדוע זכתה האנדרטה ליחס הזה, נתחיל מההתחלה: היוזמה להקמת אנדרטה לזכר הלוחמים בירושלים עלתה כבר מיד לאחר מלחמת השחרור, ואף נעשו פעולות הכנה לכך, אבל עיריית ירושלים נזקקה ללא פחות מ-12 שנים להצבתה ול-4 שנים נוספות לחנוכתה הרשמית. יום אחד, בשנת 1960, זחלה משאית בפיתולי העליות ממוצא לירושלים, כשהיא נושאת על גבה היגע עמוד סלע ענקי במשקל 80 טון, שנחצב באזור הקסטל. העמוד הוצב בחזית בית בנייני האומה, שהיה אז בשלבי הקמתו. המיקום שנבחר – בכניסה הראשית לעיר ובלב רחבה שיועדה לטקסים מכובדים – נועד לתת את הכבוד הראוי לגיבורים שהקריבו את חייהם למען תקומת ירושלים וישראל.
הובלת סלע האנדרטה לירושלים, 1960. ברקע – בית בנייני האומה, עדיין בבנייה (צילום: פריץ שלזינגר, ותודה ליוסי צבי על מציאת התמונה).
יכולנו לסיים את סיפורה של האנדרטה כאן, אילו היינו עוסקים בעיר רגילה, אבל… ירושלים אינה עיר רגילה. כאן הסיפור רק מתחיל. עמוד האבן הענק הוצב על בסיס עגול מלבנים אפורות, שעליו נכתב: “יזכור צור ישראל את גבורי ישראל שנפלו חלל על שחרורה של ירושלים. נזכור את עמידת הגבורה ומסירות הנפש של ירושלים תושביה מגיניה ולוחמיה בימי מלחמה ומצור בשנת תש”ח”. חדי העין יבחינו בכפל הביטויים ‘יזכור’ – ‘נזכור’. כפילות זו אינה מקרית ואינה תמימה כלל וכלל, ומאחוריה מסתתר סיפור של מלחמה מרה שהתלוותה להצבת האנדרטה.
על מה נלחמו ‘יזכור’ ו’נזכור’? נסביר מיד, אבל מי שלא יכול לכבוש את סקרנותו, ומשתוקק לדעת כבר עכשיו מי ניצח באותה מלחמה, יוכל להרים את עיניו לראש העמוד, ולא יתקשה להבחין במילה הבולטת: ‘נזכור’.
אנדרטת ‘נזכור’ ברחבה בין בנייני האומה לתחנה המרכזית, לפני 2006 (באדיבות רפי כפיר, אתר Jerusalem-love).
הרעיון לחקיקת המילה ‘נזכור’ בראש האנדרטה היה של ראובן אבינעם – סופר, מתרגם ומחנך. שם משפחתו המקורי של ראובן היה גרוסמן, אך הוא שינה אותו לאחר נפילת בנו, נעם, במארס 1948, מצפון לירושלים. לאחר שאיבד את בנו התמסר אבינעם להנצחת חללי צה”ל ומורשתם, ובין השאר ערך את כרכי ההנצחה ‘גווילי אש’. הוא סבר שהביטוי ‘נזכור’ מתמצת בבהירות את ייעודה של האנדרטה, אבל נתקל בהתנגדות עזה מצד הורים שכולים אחרים, שדרשו לשמר את הנוסח המסורתי-דתי ‘יזכור’.
ויכוח סביב השכול הוא ויכוח אמוציונלי בלאו הכי, אלא שלתוכו נוצקה גם שאלת הזהות שהיא אמוציונלית לא פחות. ההתנגדות ל’נזכור’ לא הייתה סמנטית, כמובן, אלא נגעה בשאלה הרגישה של אופי ההנצחה לחללי צה”ל – האם מסורתי ושמרני או חילוני וללא סממנים אמוניים. שאלה זו נגעה בעומק הפולמוס על אופייה של מדינת ישראל, וכבר כשניסחו מייסדיה את מגילת העצמאות, הם התווכחו בלהט האם להכניס אליה את שמו של אלוקים. הוויכוח הסתיים אז בפשרה של “צור ישראל” – ביטוי שיכול להתפרש כחילוני וכדתי גם יחד – אבל כשמדובר בזיכרון ובשכול נדרשה הכרעה ברורה: על מי מוטל ‘תפקיד’ הזיכרון – על אלוקים או על אדם?
אחד ההורים השכולים הדתיים שהשמיע את קולו במחאה רמה היה אליהו יהושע לבנון, ששכל שניים מבניו במלחמת השחרור, ובעיניו הנוסח ‘נזכור’ נתפס כבכייה לדורות:
מעריב, 20.6.1962.
הפולמוס בין ההורים השכולים התלהט, ובירושלים – כמו בירושלים – הכניסו עצמם גורמים נוספים אל תוך הקלחת, והוויכוח על אנדרטת ההנצחה הפך עד מהרה לוויכוח על י”ג עיקרי האמונה ול’מלחמת קודש’ נגד “צלם הכפירה בשער ירושלים”. לא פחות:
כך הפכה אנדרטת זיכרון לנופלים במלחמה על תקומת ישראל לזירת מלחמה מסובכת לא-פחות. לבסוף החליטה העירייה להכריע, ובאבן נחקק ‘נזכור’. במשך 42 שנה הצביע עמוד האבן אל השמים, כמי שמזכיר ליושב במרומים שהוא מסתדר מצוין בלעדיו. הוא, מצדו, הגיב באדישות מופגנת, אבל עד מהרה הסתבר שגם בין בני האדם האנדרטה לא עוררה עניין רב. טקסי הזיכרון הרשמיים זנחו אותה, והיא שימשה בעיקר כנקודת ציון למפגשי דייטים ולנוסעים בתחבורה הציבורית.
בשנת 2006 החלו עבודות הקמת תחנת הרכבת מול התחנה המרכזית, והאנדרטה נאלצה לפנות את מקומה. היא הועברה, כאמור, לקריית הלאום, ליד בית המשפט העליון, וכמעט נשכחה מלב – ממש כמו הפולמוס הסוער שליווה את הקמתה.
מלחמת ‘יזכור-נזכור’ של אנדרטת ההנצחה הייתה נקודתית מאוד, ובמקרה זה הסתיימה בהכרעה ברורה, אבל זו הייתה רק חזית בודדה אחת בתוך שדה קרב ענק – מלחמת תרבות על צביונה של ירושלים ומדינת ישראל. במלחמה זו, כידוע לכולנו, יש עוד חזיתות רבות. היא לא הוכרעה אז והיא לא הוכרעה עד היום. מלחמה זו מלווה את ירושלים מאז החלה להתפתח לפני 150 שנה, וירושלים… ובכן, ירושלים אינה עיר רגילה.
אנדרטת יזכור כיום, בקריית הלאום (צילום: אתר גלעד).
4.2022
