מעל פתח הסמטה המובילה אל כיכר בתי מחסה בדרום הרובע היהודי ניצב משקוף אבן, ובו נחרת: ‘בתי מחסה לעניים בהר ציון תו”ב [תיבנה ותכונן במהרה]’. מן הכתובת אנו למדים כי אנו בפתחה של שכונה, ש’בתי מחסה’ אינו רק שמה אלא גם מהותה – דיור לנזקקים ולאורחים. כאן ניצב אחד מארבעה שערי כניסה שבשנים עברו ננעלו בלילות. שער נוסף פנה דרומה, אל הכביש שבימינו מוליך לכותל המערבי (רחוב בתי מחסה), וכיום הוא נעול בדרך כלל. השניים האחרים לא שרדו.
באמצע המאה ה-19 גדלה האוכלוסייה היהודית בקצב מהיר ומצוקת הדיור הלכה והחריפה. בהתאם לכך, גם מחירי הדיור האמירו. באזור זה, בקרבת חומת העיר העתיקה, השׂתרעה חלקת אדמה שנרשמה על שמו של יהודי ספרדי שנפטר. חברים אחדים בכולל הו”ד – ארגון יוצאי הולנד וגרמניה (דויטשלנד) – יזמו יחדיו את רכישתה לשם הקמת בתי מגורים. זו הייתה הפעם הראשונה שיהודים ירושלמים תכננו פתרון למצוקתם בכוחות עצמם וללא תלות חיצונית, ובכך היה חידוש בתולדות ההתיישבות היהודית בירושלים.
תמורת המגרש נדרשו הרוכשים לשלם סכום גבוה ביותר – 83,872 גְּרוּשׁ תורכיים, ולשם כך מִשְׁכּנוּ את דמי ‘החלוקה’ שלהם ושל בני משפחותיהם. משלא הצליחו לגייס בעצמם את הסכום הנדרש, החלו היזמים בפעילות לאיסוף כספים בגולה. עלה בידם לגייס לא רק תרומות אלא גם תמיכה נלהבת של אנשי מפתח בגרמניה, ובהם הרב עזריאל הילדסהיימר – ראש בית המדרש לרבנים אורתודוקסיים בברלין – שדגל בפיתוח ההתיישבות, התעשייה והחקלאות בארץ ישראל. הרב הילדסהיימר השתכנע ששכונת בתי מחסה היא תחילתו של פתרון קונסטרוקטיבי למצוקת הדיור בירושלים, והתנדב לעמוד בראש ועד הפעולה שלו במשך כ־40 שנה. רב בולט נוסף שתמך במגבית להקמת בתי מחסה היה הרב שמשון בן רפאל הירש (רש”ר הירש) מפרנקפורט – מי שנחשב לאבי הנאו־אורתודוקסיה שדגלה ביחס חיובי כלפי התרבות והסביבה הגרמנית בד בבד עם התנגדות לתנועה הרפורמית וללאומיות היהודית.
שכונת בתי מחסה נחנכה ב־1859, ובנייתה נמשכה בשלבים עד 1910. המייסדים ניסחו תקנות ולפיהן שני שלישים מיחידות הדיור יוקצו ליוצאי גרמניה, הולנד ואוסטרו־הונגריה, בעוד שליש נוסף יוקצה למגורי עניים מכל העדות. בין התקנות הנוספות שקבעו: הדיירים ייבחרו על ידי ועד השכונה; תינתן עדיפות לתלמידי חכמים; מגורי החינם יתאפשרו למשך שלוש שנים; ודירות מסוימות יוקצו לאירוח.
בנייתו של המבנה הראשון בשכונת בתי מחסה הושלמה ב־1862. זהו המבנה שהשתמר עד ימינו, בפאתיו הדרום־מערביים של המתחם. כיום הוא משמש את בית הספר היסודי ‘אחינֹעם’ בקומתו התחתונה, ואת בית הספר היסודי ‘ממ”ד הרובע’ בקומתו העליונה. כינויו בפי תושבי המקום עד אמצע המאה ה-20 היה ‘לוּגָנֶס’, ביטוי שנגזר כנראה מהמילה האיטלקית locanda, שפירושה בית אורחים.
ה’לוּגָנֶס ‘ בחורבותיו, תצלום משנת 1948 (ארכיון חצר היישוב הישן, באדיבות ארכיון יד יצחק בן צבי).
חודשים אחדים לאחר מכן נחנך בית מגורים נוסף מצפון ללוגנס שהשתמר אף הוא במלואו, פרט לגג הרעפים שהיה בראשו בעבר. הבית נקרא ‘נוה שלום’ על שם התורם שלום הירש מאַלְבֵּרשְטאדט, שנפטר ערירי והקדיש את כספי צוואתו לבניין ירושלים. מעל הדלת בחזית המבנה נחקק: ‘צב’. זהו ציון מספרה של הדירה בשכונה המקורית – 92 (צ”ב בגימטריה). בשיטה זו מִסְפּרוּ את כלל הבתים בשכונה. בשנים שלאחר איחוד העיר שימש המבנה ל’בית הסופר’, ובימינו הוא משמש את בית הספר היסודי של ישיבת ‘אדרת אליהו’.
בית הקשתות המרשים התוחם את הרחבה ממערב הוא בית רוטשילד, שהקמתו הסתיימה ב־1871. הבית נבנה בכספי הברון קרל וילהלם (שמעון) דה־רוטשילד מפרנקפורט (1901-1828) שהקדיש אותו למגורי תלמידי חכמים, ואשר כלל שש יחידות דיור מרווחות במושגי התקופה. בימינו הוא משמש את תלמידי ‘אדרת אליהו’ בקומתו הראשונה, ואת משרדי החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בקומתו השנייה. חלקה התחתון (המזרחי) של שורת הבתים הדרומית (ברחוב נחמו), זו שמשמשת כיום את בית הספר היסודי ‘מוריה בנות’, נתרמה אף היא בידי רוטשילד, השתמרה ושוקמה.
חלקה המזרחי של שורת הבתים הדרומית בכיכר בתי מחסה, שנות השלושים של המאה ה-20. בית הרעפים הגבוה ה’מציץ’ משמאל הוא בית הכנסת בית מאיר ואוהל יצחק (הארכיון הציוני).
למשפחת רוטשילד – שעסקי הבנקאות שלה חבקו את יבשת אירופה – היה חלק חשוב בהתבססות היישוב היהודי בארץ, ובפרט בירושלים. בחזית בית רוטשילד מוצג סמל המשפחה: מגן על רקע אדום (פירוש השם Roth Schild בגרמנית הוא מגן אדום), עם חמישה חצים מאוגדים, המסמלים את חמשת בניו של מייסד השושלת – מאיר אנשל דה־רוטשילד. בנו הרביעי, קרל מאיר, הוא אביו של קרל וילהלם שתרם את המבנה. בתחתית הסמל מופיעות המילים הלטיניות Concordia (אחדות), Integritas (יושרה) ו־Industria (חריצות) – הערכים שנועדו להנחות את הרוטשילדים בעסקיהם.
סמל משפחת רוטשילד בחזית בית רוטשילד בבתי מחסה (באדיבות יונתן לוקימסון).
בצדה הצפוני של השכונה (לאורך רחוב מעמדות ישראל בימינו) נבנה ב־1908 בית הורביץ, על שם אחד מראשי כולל הו”ד. הבית, שנועד למגורי תלמידי חכמים, היה האחרון שנבנה בשכונה. במלחמת העצמאות נפגע הבית קשות, ובתקופת הירדנים נהרס עד היסוד.
בלב בתי מחסה השתרעה רחבה גדולה שלא נבנה בה דבר משום שבעליה הערבי סירב למכור אותה. שטח פתוח בין בתי מגורים לא היה שכיח ברובע היהודי הדחוק במאה ה-19, ובזכותו זכתה השכונה להיקרא גם ‘כיכר’. כינויה העממי ביידיש היה ‘דּוֹיטְשֶׁר פְּלָאץ’ – כיכר הגרמנים.
“חצר אחת היתה בירושלים, בתי מחסה שמה. שונה היתה חצר זו משאר החצרות. כל החצרות צרות תחומים היו והמעונות שבתוכן כמוהם כמערות אפלות החצובות בסלע הר. ואילו חצר זו היתה רחבת ידיים והמשכנות בה צחים ומרווחים. הבתים רבצו בעיגול, שרויים בשלוה ובמעין הרחבת הדעת, סביב סביב למגרש גדול מנומר כתמי דשא. בלבב השדה הזה נשאו צמרתם עצים רמים שפרשׂו צל עמוק וגדוש, כמין מרבד חום, לרגליהם” (עזרא המנחם, בצל ימים, תל אביב תשט”ו, עמ’ 49).
מתכנני השיקום של הרובע היהודי הותירו את הרחבה ההיסטורית, ובכך שימרו את חזותה המקורית של כיכר בתי מחסה.
הבניין המרכזי בשכונת בתי מחסה היה בית הכנסת בית מאיר ואוהל יצחק, אבל הוא ‘קובע ברכה לעצמו’, ולכן נתייחס אליו בנפרד בשבוע הבא.
3.2022
