השכונות היהודיות הראשונות מחוץ לחומות העיר העתיקה של ירושלים בשלהי התקופה העות’מאנית נבנו על פי רוב לאורכו של רחוב יפו, שהיה הדרך הראשית שפנתה מירושלים מערבה, אל עיר הנמל יפו. לסמיכות לדרך הראשית היו יתרונות ביטחוניים וכלכליים. ‘שכונה’ באותם ימים הייתה רחוב, חצר או אפילו מקבץ בתים בודדים. כך, שכונת עזרת ישראל, שנוסדה בשנת 1892, לא הייתה אלא סמטה צרה אחת, הנתחמת ברחוב יפו בדרום ובכנסייה אמריקנית ברחוב הנביאים בצפון. לכל שכונה ירושלמית יש סוד שמייחד אותה, סודה של עזרת ישראל הוא הדפוס והשפה העברית.
שכונת עזרת ישראל כיום, מבט מרחוב יפו (מקור: Ranbar, ויקיפדיה).
בין מייסדי השכונה ומדייריה הראשונים היה הרב יעקב מאיר (1939-1856), הראשון לציון והרב הספרדי הראשי הראשון לאחר ייסודה של הרבנות הראשית לארץ ישראל. בין מפעליו הציבוריים הרבים ייסד הרב מאיר את החברה ‘שפה ברורה’, להפצת השפה העברית.
ממלא מקומו במשרת הראשון לציון היה הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל (1953-1880), שכיהן כרב הספרדי הראשי של ארץ ישראל בשנות מלחמת העולם השנייה ובשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. הרב עוזיאל חיבר עשרה ספרי הלכה והגות, ואף הוא התגורר בעזרת ישראל.
עזרת ישראל הייתה ביתם של סופרים ירושלמים נודעים. כאן חי הסופר יהודה בורלא (1969-1886), בן למשפחה ספרדית ירושלמית ותיקה. בורלא הרבה לתאר את ההווי הירושלמי, כגון בספריו ‘אשתו השנואה’ ו’סובבתהו בכחש’. באחד מסיפוריו – ‘הגורל’ – הוא עוסק בדמותו של הרב יעקב מאיר, שכאמור התגורר כאן. כאן גם חיה משפחת יהושע. אבי המשפחה, יעקב יהושע (1982-1905), חיבר מספר ספרים המתעדים את הווי ירושלים הישנה (‘ילדות בירושלים הישנה’, ‘שכונות בירושלים החדשה’), ובנו הוא הסופר א”ב יהושע.
סופר נוסף שהנציח את הווי העיר הוא יהודה האזרחי (1974-1920), שהתגורר אף הוא כאן. כך הוא תיאר את השכונה:
“שער הברזל המסורג של ילדותי – אותו שער גבוה וגאה, המוצב בפתח חצר ‘עזרת ישראל’, שבסיועו ניסו המבוגרים המחוצפים לחצוץ, אם כי ללא הצלחה, ביני לבין מרחבי העולם הגדול – נעקר זה מכבר מציריו והוטל לגרוטאות. החצר היתה מרוצפת בזמנה אריחי אבן חלקים, ממורקים, הנשטפים מדי ערב שבת במים, למרות מיעוט המים בירושלים […] שכונה זו, עזרת ישראל, אין למנותה, להוותי, עם השכונות העתיקות או החשובות של ירושלים שמחוץ לחומות. אולם היא היתה לי, בזמנה, עולם ומלואו. כאן הייתי נלווה אל אמי, כשנכנסה אל אחד מבתי החצר, כדי לשאול קורט מלח או שמן, והיא משוחחת עם השכנות בענייני חולין. עם רעותיה, נשי הציוניסטים מהעלייה החדשה, היא משוחחת בעברית או ברוסית, עם הרבנית שניידיל היא משוחחת באידיש, ובשיחתה עם השכנות הספרדיות היא פותחת בגמגומי לאדינו ומסיימת בערבית […] כאן הייתי מקדם בצהלה את פניהם של הרועים הערביים, הם ועדרי עזיהם, הבאים במורד רחוב יפו, מצד מחנה יהודה, מכותרים ענני אבק, והנה הם נעצרים ליד השער וצועקים באידיש דווקא ‘מילך! מילך!’, וכל עקרות הבית של השכונה, אשכנזיות וספרדיות, יוצאות לקראתם עם סיריהן ליטול מהם חלב טרי. מעט המכוניות הדוהרות (בציות לצו הרשמי של ממשלת הוד מעלתו כי ‘שום אדם לא ינהג בשום פנים ואופן באוטומוביל במידת מהירות העולה על 30 ק”מ לשעה’), וכן גם הכרכרות הנוסעות ברחוב – רחובה הראשי של ירושלים – מאיטות את מהלכן ועוקפות את העזים החצופות ארוכות הזקן. הרועה תופס אחת מהן, משקיטה בדברי תוכחה, כורע לידה וחולב את עטיניה בסחיטות יד מאומנות ומהירות, וזרמי החלב משקשקים במוסיקה קצובה בהנתזם אל תוך הסיר” (יהודה האזרחי, עיר אבן ושמיים, תשל”ג, עמ’ 65-63).
כמה מבתי הדפוס ההיסטוריים של ירושלים בחרו דווקא בשכונת עזרת ישראל ובסביבתה הקרובה. בית הדפוס של אברהם משה לונץ פעל כאן. לונץ (1918-1854) היה ליטאי בן היישוב הישן, שהתמסר למחקר ארץ ישראל. הוא הוציא לאור את כתב העת ‘ירושלים’ וההדיר ספרי ארץ ישראל, ובהם ‘כפתור ופרח’ לר’ אשתורי הפרחי, ‘תבואות הארץ’ לר’ יהוסף שוורץ ועוד. הוא גם שקד על הדפסת מהדורה חדשה לתלמוד הירושלמי, שנעלם כמעט לגמרי ממדפי הספרים. לונץ התעוור בגיל צעיר, ובכל זאת המשיך לטייל ברחבי הארץ ואפילו כתב את המדריך הראשון למטייל העברי – ‘מורה דרך בארץ ישראל וסוריה’ (1891). בין מפעליו הציבוריים הרבים נציין גם את ייסודו של בית חינוך לעיוורים ואת חברותו בוועד הלשון העברית.
בבית דפוס קטן בשכונת עזרת ישראל נדפס (לראשונה ב-1910) עיתון ‘האחדות’ – ביטאונה של מפלגת ‘פועלי ציון’, העיתון הסוציאליסטי העברי הראשון בארץ ובעולם. את ‘האחדות’ ערכו יצחק בן צבי, רחל ינאית רעייתו ודוד בן גוריון, שגם גרו כאן בפרק זמן קצר.
“אך חשיבותו האמתית של ‘האחדות’ התבררה רק במאוחר ובמבט לאחור, לאחר שהתחוור כי שני החדרים הצרים והאפלוליים בשולי שכונת אבן ישראל, שהמערכת והדפוס שכנו בהם, היו מעבדה חברתית פוליטית תוססת ורבת מתחים, שהבשילה בה אישיותן של אחדות מן הדמויות היותר מרתקות בתנועת הפועלים הארץ ישראלית ובהן אלכסנדר חשין, יעקב זרובבל, רחל ינאית, יצחק בן צבי ובראש ובראשונה דוד בן גוריון, וכן משום שמערכת ‘האחדות’ הייתה מרכז ספרות מפרה ומושך לסופרים עברים צעירים, שביקשו את קרבתו של יוסף חיים ברנר, שבין שאר תפקידיו בעיתון היה העורך של מדור הספרות” (חיים באר, קשר לאחד, תל אביב 2017, עמ’ 190).
באותה תקופה – של ערב מלחמת העולם הראשונה – הודפס בשכונה זו גם ‘החרות’, עיתון בעל נטיות לאומיות, שפנה אל בני העדה הספרדית בעברית. בין עורכיו היו העיתונאי חיים בן עטר ואברהם אלמליח, מי שהיה מחוקרי העדה הספרדית בירושלמים ומחשובי מתעדיה. ספרו הנודע הוא ‘חכמי המזרח בארץ ישראל’. העיתון, שפעל בשנים 1917-1909, הודפס בדפוס עזריאל, בבעלות משה עזריאל שהתגורר בשכונה.
שכונת עזרת ישראל הייתה שכונת השפה העברית והספר העברי.
1.2022
