תעלומת מבצע ‘נגבה’ במלחמת השחרור – המבצע הצבאי שלא שמעתם עליו

כשמביטים “בגבעה ממול” רואים את גן החיות התנ”כי ואת פאתי שכונת מלחה. איזו “פעולת יחיד נועזת” יכולה להתרחש בנוף שלֵו כל כך? עיון באתר ‘יזכור’ מגלה שמאחורי הפעולה הנועזת מסתתר מניע של נקמת דם:

“שמעון נפל ביום י’ באלול תש”ח(14.9.1948)  בכפר מלחה, בפעולת יחיד נועזת, שיצא אליה כדי לנקום את נקמת אחיו לודוויג באל (סמרגד), שנפל בהגנה על נגבה”.

הטקסט הקצר הזה מגלה טפח ומכסה טפחיים. במורשת הקרב של צה”ל לא קל למצוא פעולות יחיד, וודאי שפעולת נקמה אישית מנוגדת לרוח צה”ל. מה הסיפור שמאחורי נפילת סמרגד? חיפשתי מידע נוסף באתר צה”ל, ואכן הוא חושף מעט יותר פרטים. אחד הפרטים החשובים הוא שסמרגד לא שב מן הקרב, ונותר נעדר:

“שמעון סמרגד ז”ל נעדר מפעולת סיור/תגמול בסביבות הכפר הערבי מלחה (מעל קניון מלחה בירושלים של היום), ב-13-14 בספטמבר 1948. שמעון היה מפקד פלוגה ב’ בגדוד 62, בפיקודו של מאיר זורע (זרו) ז”ל, של חטיבה 6, היא חטיבת ‘עציוני’. שמעון ז”ל התנדב להוביל את פעולת התגמול, שמטרתה הייתה לסלק את הערבים, שהתחפרו על גבעה בין העמדות הישראליות במלחה לבין העמדות של חיילי הלגיון בבית צפפה. למבצע קרא שמעון ז”ל ‘נגבה’ על שם אחיו, אריה סמרגד ז”ל, חייל צה”ל, שעל מותו בהגנת נגבה, נודע לו באותו היום. המצרים ירו על הסיור ועל פי עדותו של יעקב דהרי ז”ל, שהיה סגנו במבצע, הם התקרבו עד כדי 20 מטר מעמדת האויב וכאשר קם שמעון להשליך רימון הוא נורה בראשו וצנח אל מותו. כל אנשי הסיור חזרו למעט שמעון. כעשרה עד חמישה עשר יום מאוחר יותר הראו המצרים לקצין או”ם גופה אשר, על פי דיווח קצין האו”ם הייתה נקובה בעשרה או אחד עשר כדורים. על פי דיווח קצין האו”ם ההרוג היה לבוש מכנסיים קצרות, היה נמוך ומוצק ונשא אקדח ופגיון ערבי. פרטים אלו מתאימים לתיאורו של שמעון ז”ל”.

המידע הזה מפורט ומרשים, אבל משאיר ‘ערפל קרב’ סביב נסיבות מותו של סמרגד: האמנם הייתה זו “פעולת יחיד” או פעולה שהשתתפו בה חיילי הסיור? מי שלח את סמרגד, דהרי וחייליהם “לסלק את הערבים” שהתחפרו ליד הכפר מלחה? מה פירוש “התנדב להוביל את פעולת התגמול”, ומי הסמיך אותו לקרוא לפעולה “מבצע נגבה”?

ננסה לעשות סדר בסיפור המסתורי, ונתחיל אותו מההתחלה: סם סמרגד נולד בווינה, אוסטריה, בשנת 1924. כשהיה בן 14 הפכה אוסטריה למחוז של גרמניה הנאצית, לאחר שסופחה על ידה. ביחד עם אחיו לודוויג (אריה), שהיה גדול ממנו בשנתיים, הצליח לברוח לשווייץ השכנה. את הוריו, יוליאן ולאה, שנותרו בווינה, הם לא יראו עוד לעולם. הם נספו בשואה.

כבר בשלב מוקדם זה חלם סם להיות עיתונאי ‘כשיהיה גדול’, והוא אף החל ללמוד את רזי המקצוע, אבל השנים הנוראות ההן לא נועדו לחלומות. כעבור שנתיים, בשנת 1940, עלה ארצה באמצעות ‘עליית הנוער’, בעוד אחיו העדיף להגר לארצות הברית. כאן החליט סם להתגייס לצבא הבריטי, ובשנות מלחמת העולם השנייה הוא שירת כחייל בצבא הוד מלכותו בעירק, פרס, מצרים ובאירופה. עם שחרורו מהצבא הבריטי ב-1947, כקצין בדרגת קפטן, התיישב בירושלים והתקבל לעבודה ב’קול ירושלים’ – תחנת הרדיו של השלטון הבריטי בארץ – ככתב לענייני חלוציות, צבא ומדיניות.

בינתיים פרצה מלחמת השחרור וסם התייצב להגנת המולדת. ברקע ניסיונו הצבאי הוא מונה למפקד פלוגה בגדוד בית חורון, חטיבת עציוני. בתוך כך, עלה גם אחיו לודוויג ארצה באניית מעפילים, בשלהי 1947. גם הוא גויס ונלחם בכמה חזיתות. את מותו מצא לודוויג בקרב מול הצבא המצרי על משטרת עירק סוידאן, מדרום לקיבוץ נגבה (וממערב לצומת פלוגות בימינו), ב-9.7.1948.

באותם ימים הגיעה ‘ההפוגה הראשונה’ לקצה, וכוחות צה”ל בגזרת ירושלים התרכזו בגזרה הדרום-מערבית. ב-10.7 נכבשה חרבת חמאמה (לימים הר הרצל), וב-12.7 נכבש הכפר בית מזמיל (לימים קריית היובל). יומיים אחר כך (14.7) נכבש הכפר הערבי מלחה בקרב קשה שהסתיים בנפילתם של 18 חיילי אצ”ל. כיבוש מלחה היה משמעותי לשליטה על מסילת הברזל שחיברה את השפלה עם ירושלים ולשם דחיקת המצרים דרומה מירושלים.