אברהם יצחק מינץ נרצח בבית הקברות בהר הזיתים ביום כ”ד בסיוון תרצ”ט (11.6.1939). מחבלים ירו בו מן המארב, בעת שעסק באחזקת מצבות. הרצח בא על רקע הצגת המתווה החדש של הבריטים לסיום הסכסוך, ב-17 במאי – ‘הספר הלבן’ השלישי (של מקדונלד). ‘ספר המעל’ – כך כינה דוד בן גוריון את ‘הספר הלבן’ – התנער כמעט לחלוטין ממחויבות הבריטים ל’בית לאומי לעם היהודי’ בארץ ישראל, והטיל מגבלות קשות על עלייה יהודית ועל גאולת אדמות.
הצֹפה, 12.6.1939))
מינץ, יליד העיר העתיקה, היה קברן בחברה קדישא. מלאכת הקבורה נחשבה בעיניו לא רק למקור פרנסה אלא גם למלאכת קודש. גם בשיאם של מאורעות המרד הערבי הגדול (1939-1936), כשהדרכים להר הזיתים הפכו למלכודות מוות, ואף לאחר שהוא עצמו ניצל מניסיון רצח תשעה חודשים לפני מותו, הוא לא נטש את משמרתו. יום יום המשיך לרכב על חמורו מביתו בשכונת בית ישראל אל הר הזיתים ולבצע את מלאכתו במסירות נפש. במותו הותיר אחריו הורים, רעיה וארבעה ילדים. אחד מהם, דוד – חייל צה”ל, נהרג כעבור 9 שנים מפגיעת פגז במלחמת השחרור בירושלים. בן נוסף, אליהו, נפצע באותה מלחמה.
מצבת קבר אברהם יצחק מינץ בבית העלמין בהר הזיתים (מקור: אתר הר הזיתים, עיר דוד).
מינץ מצא את פרנסתו גם בייצוא עפר מהר הזיתים וקבר רחל. ייצוא עפר?? מי היו הלקוחות שהתעניינו במוצר הזה?
באותה תקופה רווחו האמונות העתיקות ביתרונות של הנקברים בהר הזיתים באחרית הימים ובתחיית המתים, ויהודים רבים עלו לירושלים בערוב ימיהם כדי למות בה, ולא כדי לחיות בה. אחרים ציוו את בני משפחתם להעלות לירושלים את עצמותיהם לאחר מותם. כך, למשל, כתב ר’ דוד שפרבר, שהיה מחשובי הפוסקים ברומניה בדור שלפני השואה (נפטר בירושלים, 1962).
[…] דכל הפוסקים כתבו מעלת הקבור בא”י לענין כפרת העוונות ומנוחת הנפש והצלה מצער גלגול מחילות, כדאיתא בתלמוד בבלי וירושלמי ובמדרשים […] דאע”ג דלא דמי קולטו לאחר מיתה לקולטתו מחיים, מ”מ נייחא אית ליה למאן דזכי להיות קולטתו לאחר מיתה עכ”פ [תרגום: שאף על פי שלא דומה (יתרון) קבורת (עצמותיו בארץ ישראל) לאחר המוות לקבורתו מחיים, מכל מקום נוח לו למי שזוכה להיות קבור בה לאחר שהעלו את עצמותיו, על כל פנים] (ר’ דוד שפרבר, שו”ת אפרקסתא דעניא, ח”ג – יו”ד סי’ רכח).
(אגב, התשובה נכתבה לר’ חיים מאיר הגר, האדמו”ר הרביעי מוויז’ניץ, לשאלתו האם מותר להעלות את עצמות אביו, ר’ ישראל הגר. ‘האהבת ישראל’ – זה היה כינויו של ר’ ישראל הגר – נפטר בשנת 1936 ונקבר באוֹרַאדְיָה שברומניה. לאור אותה פסיקה הלכתית הועלו עצמותיו ארצה ב-2.3.1950 ונטמנו לבסוף דווקא בבני ברק, ולא בירושלים).
אבל היו כאלה שנבצר מהם להיטמן בירושלים, אם במותם ואם לאחר פטירתם בגולה, וחיפשו פיתרון קל שיניח את דעתם וימציא להם מנוחה נכונה. על הפיתרון הזה בדיוק חשב מינץ. הוא אסף בשקיות מיוחדות עפר מהר הזיתים ומקבר רחל ושיווק אותו ליהודי התפוצות:
שקית “עפר מקבר רחל… להשיג אצל אברהם יצחק מינץ”. באדיבות מוזאון חצר היישוב הישן.
לאמתו של דבר, מינץ לא המציא את ה’סטארט-אפ’ הזה. מן המקורות עולה שחשבו עליו כבר מאות שנים לפניו. כך, למשל, כתב ר’ אהרן ברכיה ממודנה, מחכמי איטליה במאה ה-17:
“אם יהיה לו מעפר ארץ ישראל לשׂוּם [בקבר] תחתיו ובברית המעור [=ובאיבר המין] וקצת על עיניו ובפיו […] ואנחנו הנבראים מאותו עפר מחוייבים להביאו אל מקום חציבותו, שהוא קדוש, ונייחא [=ונוח] קצת ליושבי ח”ל [=חוץ לארץ] […] כי עפר הארץ שיבֹא [ל]ח”ל דינו כעפר א”י […]” (ר’ אהרן ברכיה ממודינה, מעבר יבֹּק, מאמר ב – פכ”ז, מנטובה שפ”ו, דף סד ע”ב).
ואכן, מנהג הקבורה עם עפר ארץ ישראל זכה לתפוצה רבה בקהילות הגולה. כך, למשל, בקברו של משה מונטיפיורי, ברמסגייט שבאנגליה, הונח עפר מקבר רחל, לפי צוואתו:
“השעות האחרונות בחיי משה מונטיפיורי ז”ל”, המגיד, 6.8.1885, עמ’ 271.
מונטיפיורי, שנפטר ב-28.7.1885, הספיק להרים תרומה לשיפוץ מבנה קבר רחל כחודש לפני מותו, כך שלהטמנת העפר מקבר רחל בקברו הייתה משמעות מיוחדת. ובכל זאת, בזכות מינץ וחבריו, ששיווקו את העפר הקדוש מקבר רחל והר הזיתים, יכלו יהודים רבים להרגיש כמו מונטיפיורי… אם לא בחייהם, לפחות במותם.
הרשימה מתבססת על חומר שפרסם בפייסבוק ידידי ד”ר דותן גורן, ועל כך תודתי.
8.2020
