בשנת 2004 הוקמה בהר הרצל אנדרטה צנועה לזכר לוחמים ולוחמות צעירים, שעלו ארצה כפליטי שואה. בגופם ובעצמם עשו את הדרך שיצאה מהנקודה שבה נמצא העם היהודי בשפל שאין למטה ממנו, במחנות המוות ובתאי הגזים, והגיעה אל הנקודה שבה אותו עם נלחם בכוחותיו שלו על עצמאותו שלו, בארצו שלו, ומניף את דגל הניצחון, את דגל ישראל שלו. במו רגליהם הם צעדו את המרחק שבין השואה לתקומה, מרחק קצר שאין ארוך ממנו.
שם, באירופה החרבה והמקוללת, השאירו הצעירים הללו את שנות הילדות והבגרות שאבדו, את הוריהם, את אחיהם ואחיותיהם ואת כל מי שהיה אי-פעם חלק מנוף חייהם. ביניהם היו גם כאלה שהיו השריד החי האחרון לקהילה מפוארת בפולין, בליטא או בהונגריה. כשירדו מאניית המעפילים לא המתינו להם בני משפחה נרגשים, איש לא התעניין בשלומם ואף אחד לא שאל אלו צלקות נותרו בגופם ובנשמתם. חיילי לשכת הגיוס זרקו לידיהם חגוֹר, כובע גֶּרֶב וסְטֶן ושלחו אותם אל שדות הקרב.
אנדרטת נצר אחרון בהר הרצל בירושלים (צילום: פארוק, ויקיפדיה).
אנדרטת נצר אחרון נבנתה בקצה ‘השביל המחבר’ בין יד ושם להר הרצל, שביל המסמל את המעבר מן השואה לתקומה. האנדרטה עוצבה בצורה של בית שהתמוטט והתפרק, ועל חזיתו נחקקו 144 שמות הנופלים. על לוח אבן סמוך נחקק: “יד זיכרון לחללי נצר אחרון שנפלו במערכות ישראל. הבית שהיה שם – ואיננו. הבית שיכלו לבנות פה – ולא יקום. הם היו נצר אחרון לביתם – ואינם”.
בטקס הזיכרון השנתי לחללי קרבות לטרון בתש”ח, שנערך ביום 26.5.2005, נשא דברים מי שהיה באותה מערכה בלטרון קצין צעיר שנפצע קשות, ולימים ראש ממשלת ישראל – אריאל שרון:
לפני מספר שנים התבקשתי לכתוב איזה זיכרון מהמלחמה הזאת. מה באמת הדבר שהשאיר בי את רישומו, אולי העמוק ביותר […] הוזכרו כאן הרבה לוחמים […] והיו אתנו כוחות אחרים בחטיבה שרק בעצם הגיעו וירדו מן האניות. אני רציתי ברשותכם לומר לכם ממה התרשמתי יותר מכל דבר.
מטע הזיתים ליד חולדה העתיקה. מחלקתי ואני משתרעים בחום היום מתחת לעצי הזית. הרהורים בטרם קרב […] לפתע בסמוך לנו עצרה שיירת משאיות את דרכה. מגויסים חדשים, זרים למראה, חיוורים במקצת, סוודרים חסרי שרוולים, מכנסיים אפורים, חולצת פסים. בליל של שפות. שמות כמו: הרשל, ויאז’ק, יאנם, ויאטק,פיטר ויונז’י, נזרקו לאוויר. כל כך לא השתלבו בזית, בסלע, בקרקע המזהיבה.
הם הגיעו אלינו ממחנות המוות באירופה, עברו גבולות חסומים, אוניות מעפילים ושוב למחנות הסגר, הפעם בריטים בקפריסין, ומשם באוניות היישר לחזית. הסתכלתי בהם. הם התפשטו. גווים לבנים. ניסו להתאים מדים, נאבקו ברצועות החגור בסיוע המפקדים שזה עתה פגשו. הכל בשקט. משלימים עם הגורל. איש מהם לא זעק לפתע: תנו לנו לפחות לנשום מעט אחרי השנים הנוראות שעברנו! כאילו הבינו שזה עוד קרב אחרון על הקיום היהודי […]
אלו היו אנשי הגח”ל, גיוס חוץ לארץ, שכונו לעתים ‘גחלייצים’ בשמץ של זלזול. שירים לא שרו להם. סביב המדורה לא דיברו בהם. לא היו מושא לחיקוי. בבית לא חיכה להם איש לחלוק עמו חוויות. לא היה להם בית. אנשים מעולם אחר, עם חוויות שאנחנו לא חוינו. צעירים כמונו ומבוגרים מאתנו באלף שנים.
בהר הרצל בירושלים, בקבר האחים של פלוגתנו, פלוגה ב’ בגדוד 32 חטיבת אלכסנדרוני, בין 54 לוחמים חללי קרב אחד, ארבעה מהם אלמונים. כבר חמישים שנה עוברים מדי פעם ליד המצבה. אני עוצר ומהרהר מי הם? מי משפחותיהם? הנותר מהם מישהו? האם מישהו חיפש אותם אי פעם? אולי מחפש עד היום? ואין לי תשובה. לאיש אין תשובה (מתוך: אתר משרד ראש הממשלה, https://www.gov.il/he/departments/news/speech260505).
בחלקות תש”ח בבתי העלמין ברחבי הארץ נטמנו ‘אלמונים’ רבים’. ל’אלמונים’ האלה היה שם פרטי ושם משפחה, אבל הם לא הספיקו לגלות אותו. לאחר שנפלו בקרב לא נמצאו קרובי משפחה למסור להם את הבשׂורה הקשה ולא היה מי שידע לשאת עליהם הספדים. בודדים הם עלו לארץ ובודדים לקחה אותם הארץ.
מצבת “אלמוני”, בית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים (צילום: סגל, ויקיפדיה).
בבית העלמין הצבאי בקריית ענבים, בחלקת הלוחמים שנפלו בקרב סן סימון בירושלים בליל ה-30-29.4.1948, נטמן לוחם בגדוד הרביעי של הפלמ”ח (גדוד הפורצים). על כרית האבן של הלוחם לא נכתב תאריך לידתו או שמות הוריו. נכתב רק “בני ברלה” ומספרו האישי שניתן לו לאחר מותו – 172501, וכן התאריך העברי של נפילתו. לאחר שנפל שאלו את חבריו לנשק איך קראו לו. הם לא היו בטוחים. אחד אמר “בני”, שני אמר אולי “ברלה”. וזה השם שהונצח על מצבתו.
ברלה בני – השם השני ברשימת נופלי קרב סן סימון, באנדרטת ההנצחה בגן סן סימון (צילום: ד”ר אבישי טייכר, אתר פיקיויקי).
לזכרם של בני ברלה ושל חבריו, שיישארו אלמונים לנצח, כתב נתן אלתרמן את השיר “אחד מן הגח”ל”:
מסיפון אוניה מתנודדת
הוא ירד אל רציף הנמל
וחיכתה ברציף לו מולדת
בדמות אוטו צבאי וסמל.
היא את שמו בחותמת הטביעה,
היא השליכה בגדיו אל השק
ושבועה נוראה היא השביעה
לקולו של הגשם הדק.
ונראהו זוחל, או כורע,
או עומד עם צלחת בתור,
ונדע: ללא בית ורע
קם ללחום את מלחמת הדור.
עוד הארץ הזאת לא נתנה לו
לא ידיד, לא פינה למקלט,
לא שמחה מן האלף הללו.
אשר לנו היו למתת.
לא, כי רק את חייו, פליטי חרב
הוא קבל על החוף מידה.
אבל גם את חייו, אי בערב,
הוא השיב בנפלו בעדה.
יהי רצון שנהיה להיות ראויים לחיים שה’אלמונים’ ציוו לנו במותם.
4.2020
