נבי עכאשה: סוד מקום מושבו של המשיח

מפת פתחא דקרתא (מקור: מנחם ברודי, צל הרים).

המקור הבלעדי להסבר הזה הוא ספר ‘מוסד היסוד’, שכתב אלעזר הורביץ מפיו של שלמה זלמן ריבלין. ריבלין, בנו של בונה השכונות הנודע יוסף ריבלין, כתב ספרים אחדים שעוסקים בתולדות התיישבות הפרושים בירושלים ובתורתם הרעיונית-המשיחית. את כתביו הוא ייחס לאביו ולסב-סבו ר’ הלל ריבלין, אבי משפחת ריבלין הירושלמית, אלא שהחוקרים הוכיחו זה מכבר שתורתו של שלמה זלמן ריבלין שאותה הוא ייחס לאבותיו אינה אלא תורתו שלו. אף על פי כן, נביא את המסורת כפי שהוא סיפר אותה, ככתבה וכלשונה:

“על מקום ‘פתחא דקרתא’ מדובר בחז”ל בתור מקומו של משיח (סנהדרין צ”ח), והוא על ‘קו הבֵּינָיִם’ שבין ‘שטח החומות’ לבין ‘שטח השערים’ של ירושלים. המקום הזה של פתחא דקרתא הוא בראש הגבעה על מגרש ריק בצד המזרחי של שכונת ‘זכרון משה’, בקרבת המסגד הערבי איל-אקשה, ובצד הצפוני של שכונת ‘עזרת ישראל’ ובית החולים ביקור חולים [ברחוב הנביאים] […] עוד מתחילת ישוב האשכנזים בירושלים ע”י תלמידי הגר”א עמלו ויגעו ראשי העדות, וביחוד המקובלים בירושלים אשכנזים וספרדים, לגאול את המקום הזה ולא עלה בידם בשביל עיכובים מצד חלק מבעלי הקרקע הזאת. תלמידי הגר”א בתחילת התיישבותם בירושלים בשנת תקע”ב [1812] יחד עם המקובלים אשכנזים וספרדים החזיקו במקום של ‘ראש הגבעה’ בשכירות שנתית שהיו משלמים לבעלי המגרש הערביים והקימו עליו אֹהל גדול, שנקרא ‘אֹהל משיח בן יוסף’. אוהל זה היה קיים יותר משבעים שנה ובו היו המקובלים מקיימים לימודים בתורת הקבלה ובערבי שבתות היו עורכים בו תפלות בעד קירוב הגאולה וביחוד תפלת ‘עוד יוסף חי’ הידועה. ובשנת תרמ”ט [1889] באו ראשי העדה לידי הסכם עם הבעלים הערביים ע”ד [=על דבר] קניית המקום במחיר גדול. ותגדל השמחה בין כל יהודי ירושלים” (א’ הורוביץ, מוסד היסוד, ירושלים תשי”ח, עמ’ 270-269).

כאמור, לסיפור זה, על כל מרכיביו, אין אימות מכל מקור היסטורי אחר, אבל כשבירושלים נולד מיתוס אין כוח בעולם שיכול לבטלו. כפי שסיפר הסופר חיים באר:

“הפלאי שבמיתוסים הירושלמיים הוא האגדה על מקום מושבו של המשיח […] שם, בחלקת השדה הזנוחה, שריח מעורב של טחב, מים מעלים ירוקה וצואת כלבים עולה ממנה – היו ראשוני הפרושים בירושלים, תלמידיו של הגאון מוילנא, נוטים אוהל גדול – אוהל משיח בן יוסף – ומקיימים בו משמרות של מקובלים ללימוד הזוהר ותורת האר”י, ובערבי שבתות וחגים עורכים תיקוני ‘צפנת פענח’ ותפילות ‘עוד יוסף חי’ לחיי המשיח […] בימי המצור על ירושלים, ב-1948, כשגברה הסכנה, נערכו כאן בחשאי ובאישון לילה תפילות של מקובלים, שאחריהן הוקל, כמובן, המצב הקלה רבה” (ח’ באר, “עיר לא מושגת”, אריאל, יד [92-91], 1993, עמ’ 208).

בשנים האחרונות עוברת בירושלים השמועה שנבי עכאשה אינו אלא קברו של התנא ר’ חנניה בן עקשיא. לאחרונה אף נפרץ המבנה והפך מקום תפילה למתפללים יהודים.