“הקיץ בעיצומו, השמש מלהטת ובאויר החם נישאים הריחות, מרפרפים סביב, נוגעים ולא נוגעים בבן אדם […] הלכנו לאטנו ברחובות האבן. לא דיברנו בינינו. כל אחד היה מהרהר בשלו ושנינו קולטים את העיר אל תוכנו. היאך? אינני יודע להסביר. לפעמים ירושלים היא כמו בן אדם אהוב. כאילו יש לעיר חיים משלה, ואתה חושב עליה במושגים של חיבה ואהבה או געגועים, כמו שיש ביחסים בין בני אדם.
חצינו את רחוב יפו ועברנו מתחת לשעון השמש. על אחד הבתים שמול רחוב השוק קבוע שעון שמש גדול. הוא בנוי מחצי סהר ענקי שעליו מסומנות העתים בקוים שחורים ומוט נטוי הוא המחוג שצִלו מורה את השעות. משני צדי השעון קבועים שני שעונים רגילים שמהלכם פסק ומחוגיהם חלודים.
‘אתה רואה את השעון הזה’, אמר לי דודי, ‘הוא מזכיר לי תמיד את עירי זו, את ירושלים’. דודי עקיבא נולד בעיר העתיקה של ירושלים וגם אביו נולד בה. ‘אתה רואה’, המשיך דודי ואמר, ‘הנה שעון השמש לעולם ינוע, כי לעולם זורחת השמש על ירושלים, על בתיה, על עציה ועל הריה וכל עוד יש שמש יש שעון שמש. לפנים היתה עירנו כבושה בידי הרומאים, בידי מוסלמים, בידי צלבנים נוצרים, בידי מוסלמים ובידי תורכים ובידי מי לא, אבל תמיד ציפתה העיר לבניה האמיתיים, הלא הם בני אברהם, יצחק ויעקב. והם נתגעגעו לחזור אליה […] השעונים הרגילים הם כמו כל הכיבושים האלה שכבר פסקו ועברו מן העולם, כי המנגנון שלהם מעשה ידי אדם ולא הטבע מפעיל אותם, ואילו שעון השמש – לא ייפסק מהלכו לעולם” (י’ ביבר, דודי עקיבא ואני: סיפורים ירושלמיים, רמת גן 1971, עמ’ 107).
שעון השמש המתואר – “שלא ייפסק מהלכו לעולם” – הוא שעון השמש שהותקן בחזיתו של בניין גבוה וצנום ברחוב יפו 92, מול שוק מחנה יהודה. זהו בית הַכְנָסָת האורחים, שנוסד בשנת 1905 בידי היהודי האמריקני שמואל לעווי. בקומה הרביעית שנבנתה מפח ייסד לעווי את בית הכְּנֶסֶת זהרי חמה, שכשמו כן הוא – נועד למתפללים כמנהג ותיקין, כלומר למקפידים להתחיל את תפילת העמידה של שחרית עם הנץ החמה.
בית הכנסת זהרי חמה, 2009 (Yoninah, ויקיפדיה).
התקנת שעון שמש מחייבת מיומנות רבה ומומחיות מיוחדת, של חישובי המפנה הדרום-מזרחי של הבניין עם זוויות השמש, ובעל מלאכה כזה נמצא בירושלים באותם ימים: משה שפירא, יליד ירושלים (1885) ובוגר ישיבת מאה שערים. את השכלתו באסטרונומיה לא רכש שפירא באוניברסיטה או במאמרים אקדמיים, אלא בכתבי הרמב”ם והגר”א. במשך חודשים ארוכים ערך שפירא חישובים, מדידות, תצפיות, ניסויים ותהיות, עד שהציב את השעון, שצורתו חצי עיגול בקוטר חמישה מטרים, ובו קווי חלוקה לכל חמש דקות. על פי שיטתו, לא הצל מסמן את הזמן אלא קרן אור החודרת בעד נקב במוט שמעל לוח השעון, ויוצרת נקודת אור. נקודת האור הזו מצביעה על הקווים ומורה את השעה המדויקת.
לאחר שהשלים בהצלחה את הצבת שעון השמש בחזית הבניין, הציב שפירא שני שעונים עגולים מעליו. האחד מורה את ‘שעון אירופה’, כלומר את השעה על פי שעון גריניץ’ (המוסכמת עלינו כיום), ואילו השני מורה את ‘שעון ארץ ישראל’ (או ‘שעון ערבי’) שהיה שימושי בימי השלטון העות’מאני, ולפיו היום מסתיים עם שקיעת החמה, היא השעה 12:00 לפי שעון זה, ומתחיל עם צאת הכוכבים.
איכות עבודתו ומקצועיותו של שפירא התפרסמו עד מהרה. בשנת 1908, זמן קצר לאחר התקנת שעון השמש ברחוב יפו, הוא נקרא לשכונת שערי חסד כדי להתקין שעון שמש בחזית בית הכנסת הגר”א. שעון זה לא דמה לקודמו, הוא קטן וריבועי ועשוי אבן, ובכל זאת הוא פועל בטכניקה דומה: על הלוח נחרצו קווים, ומעליו הוצב מוט ברזל נטוי. נקב קטן בקצהו של המוט מנווט את נקודת האור, המורה כל העת את השעה הנכונה.
שעון השמש בחזית בית הכנסת הגר”א בשכונת שערי חסד, עליו מוטבע שמו של משה שפירא (צילום: ד”ר צבי הר שפר, כיכר השבת).
גם ליד בית הכנסת החורבה שברובע היהודי התקין שפירא שעון שמש, אך הוא אבד עם נפילת הרובע במלחמת השחרור.
משה שפירא ליד בית הכנסת החורבה, תחת שעון השמש שהתקין (מתוך: ת’ הירדני, “גלות בצל שעון השמש”, סגולה, 106 [2019], עמ’ 54).
אבל לא רק לאזני היהודים הגיעו השמועות על שפירא ופלאי שעוניו, אלא גם למוסלמים. אנשי הוואקף השתוקקו גם הם לשעון שמש בהר הבית, ופנו אל שפירא בהצעה כספית מפתה. שפירא נבעת מן האפשרות לעלות להר הבית, בניגוד לדעת רבותיו, ולכן סירב בנימוס, אולם איש הדת המוסלמי לא הניח לו.
“‘אם על המחיר אתה מדבר’, נענה השֵׁיךְ בביטול, ותוך כדי כך ניגש לקופת הברזל אשר בחדר, הוציא שקית מלאה נפוליוני זהב והניחה על השולחן, ואמר בהצביעו על השקית: ‘יא סידי מוּסָא, זה הכל שלך. ואם זה לא מספיק לך’, הוסיף השיך בבדיחות הדעת, ‘מוכן אני להוסיף כהנה וכהנה’ […] כשעזבתי את משרדי הואקף, פניתי שוב ישר לבית רבי חיים [זוננפלד], ומסרתי לו על מהלך הפגישה ועל נכונות השיך לשקול שלשים אלף נפוליון, ובלבד שאעשה את המלאכה. כששמע זאת רבי חיים נתהרהר קמעא, ואחר כך פנה אלי בלשון חיבה. ‘הגד נא, ר’ משה היקר, אשאלך שאלה גלויה: האם קורצים לך שְׁלֹשים אלף הנפוליונים, ויש לך צורך נפשי בכדי להתגבר על הנסיון, או שעסק הכסף אינו תופס מקום בכל השִׁקולים?’ […] ‘לא אעשה את השעון על יד מסגד עומר, אפילו אם יתנו לי מִלְיון נפוליון’, עניתי בהחלטיות ובקול פסקני. כששמע רבי את תשובתי נפל עלי, והתחיל לחבקני ולנשקני, ויקרא בהתרגשות רבה: ‘ויהי האדם לנפש חיה – וואו נעמט מען אזעלכע חיות (היכן מוצאים חיות כאלה?)'” (ש”ז זוננפלד, האיש על החומה, ירושלים תשל”א, עמ’ 364-363).
לפי גרסה אחת פנה בעצמו ר’ יוסף חיים זוננפלד – רבה של העדה החרדית בירושלים – אל השייח’ המוסלמי, ושכנע אותו להניח לשפירא. אבל לפי גרסה אחרת ומוכרת יותר, המוסלמים לא יכלו לשאת חרפת סירובו של היהודי ואיימו על חייו. משה שפירא עקר משום כך לפתח תקווה, וגם שם בנה שעון שמש בבית הכנסת הגדול.
“שעון שמש לשעות ירושלמיות” בבית הכנסת הגדול בפתח תקווה, “הִמְציאוֹ משה שפירא, יליד ירושלים ת”ו” (צילום: ד”ר צבי הר שפי, כיכר השבת).
זקני ירושלים סיפרו ששפירא לא העז עוד לשוב לירושלים לעולם, וסופו שנפטר ונטמן בפתח תקווה.
האיסור להיכנס לשטח הר הבית חזק על התוכֵן היהודי והוא דחה הן את דברי החלקות של ראשי הואקף שמעשׂהו יקרב את ישמעאל וישראל זה לזה והן את שלושים אלף הנפוליאונים-זהב שהציעו לו בשׂכר עבודתו. כאשר איימו עליו לרצחו נפש העתיק בחשאי את מקום מגוריו לפתח תקוה, כפי שיעץ לו רֶבּ חיים זוננפלד, ומאז לא דרכה כף רגלו בירושלים (חיים באר, נוצות, תל אביב 1999, עמ’ 26-25).
אבל מסתבר שכף רגלו של שפירא דרכה ואף מצאה את מנוחתה הנכונה בירושלים. בערוב ימיו אושפז שפירא בבית חולים סיעודי בשכונת קטמון ונפטר בשנת 1969. על מצבת קברו בהר הזיתים נחרט:
“פ”נ [=פה נטמן] איש צנוע טוהר המידות בונה שעוני שמש בירושלים ופתח תקוה לפי שעון ארופאי וערבי הנהוג בארץ ישראל ר’ משה ב”ר ישראל אשר ז”ל שפירא יליד ירושלים נלב”ע י”ט סיון תשכ”ט תנצב”ה“.
(אתר mountofolives.co.il).
6.2021
