בשבוע שעבר ניסינו כאן את הסגולה הבדוקה של נישואי היתומים בבית הקברות בבני ברק. ובכן, אם נודה על האמת, הסגולה לא הוכיחה את עצמה ומגפת הקורונה לא נעצרה, במיוחד בבני ברק. לא רק שלא נעצרה אלא, כפי שדיווחו לי כמה מקוראי הבלוג, גם למשתתפי החתונה עצמה היא לא עזרה. בין האורחים הרבים – האורחים החיים, אני מתכוון – היה גם נגיף הקורונה, והוא כל כך שמח בשמחת הכלולות עד ששיתף גם אחרים בשמחתו.
אם כן, אין ברירה. עלינו להיות תכליתיים יותר, ולכן נצא אל השוק הירושלמי של ימי הביניים לחפש תרופות אחרות לקורונה. נחפש אותן אצל מרפאים, שהתמחו בהכנת מרקחות מצמחי מרפא ומחומרים נוספים שלא תמיד ברור מה טיבם, ואולי טוב שכך. בשוק נמצאו תרופות ממרכיבים פשוטים שסייעו לכל בעייה והוכנו על סמך מתכונים עממיים, והיו תרופות ממרכיבים מסובכים שסייעו לבעיות מיוחדות והוכנו בידי רופאים מומחים בלבד.
שוק הבשמים במרכז העתיקה הוא שמו במשך מאות שנים (סוק אל עטארין: עִטְר בערבית הוא בושם). שתי סמטאות השוק המקבילות לו הן שוק הצורפים ושוק הקצבים, ולכן אולי נכון היה יותר לקראו לו שוק הבַּשָׂמים (מוכרי הבשמים) ולא שוק הבְּשָׂמים (צילום: אלעד זיגמן).
משה פוריית, יהודי מפראג, שעלה לירושלים בשנת 1650, ביקר בשוק הבשמים, שמכרו בו תבלינים וצמחים ולכן שימש גם כבית מרקחת לעת מצוא. בין המצרכים הרבים שמצא פוריית בשוק הוא ציין אחדים ששימשו בזמנו לרפואה. למשל, דבש הדבורים שימש להקלת כאבי חזה ולהורדת חום, ומן המשחה שהפיקו ממנו ריפאו כוויות, עקיצות ודלקות עיניים. תבלין הכרכום ניתן כזרז ליולדות ולבעלי לב חלש. מאגוזים מסוימים הפיקו תרופות לריפוי דרכי הנשימה, ולדבריו אף קני הסוכר שימשו לרפואה. במֵי וְרדים, שהופקו משיח ורד הכלב, השקו חולים שסבלו מכאבי ראש ומנזלת. היו תרופות ייחודיות שפותחו בידי יהודים – לדוגמה חג’ר אל-יהודי, שנקראה גם זייתון בני אסראאיל, ששמה מעיד עליה שהומצאה בידי יהודי. מדובר בקיפוד ים מאובן שנכתש לאבקה, שתפקידה להמיס אבנים בדרכי השתן.
תרופה ירושלמית עתיקת יומין, שנוצרה לשם הוצאת רעלים מן הגוף, הייתה התֶּריאָק. רבים האמינו ביעילותו של סם המרפא, עד כדי כך שהשתמשו בו גם למטרות רפואיות נוספות, אפילו לריפוי צרעת. הוא התפרסם בעולם כולו כתרופת פלא, וכנראה שלא היה לו מינון אחד אלא כמה גרסאות ששימשו בהתאם לצורך. מקורו של התריאק לא ברור, אבל נראה כי הומצא ביוון הקלאסית, ופותח ושוכלל עם הזמן. גם בתלמוד הוא כנראה נרמז (בבלי, שבת קט ע”ב; נדרים מא ע”ב).
הכנת התריאק. מתוך: ספר הרפואה טאקואינום סניטאטיס מאת אבן בוטלאן, המאה ה-14.
במאה העשירית חי בירושלים אבו עבדאללה מֻחמד אבן סעיד אלתמימי, רופא מוסלמי רב מוניטין. הוא שקד על גרסה מיוחדת של התריאק – מח’לץ אלנפוס (=מציל נפשות), שהוכנה מתרכיב מרוכז שנודע ביעילותו נגד ארס נחשים, עכבישים ושאר מרעין בישין. אלתמימי נהג לשוטט בהרי ירושלים וללקט צמחי בר, כגון הגזר הקיפח, שׁוּם הבר, חזנבל ועוד, כפי שסיפר:
ואני הייתי נוהג פעמים רבות לצאת אל נחלה שהיתה לנו בקרבת ירושלים, הידועה בשם אלעדארה אלעליא, והייתי קוטפו מכרמים שהיו בה (ז’ עמר וי’ סרי, ארץ ישראל וסוריה על פי תיאורו של אלתמימי, רמת גן תשס”ד, עמ’ 15).
סמוך לזמנו של אלתמימי חי רב שמואל בן חפני, גאון ישיבת סוּרא שבבבל. הידיעות על התרופה הירושלמית הגיעו עד אליו, והוא זיהה בה את הביטוי המקראי ‘צֳרי’:
התכוון בו לתריקה הירושלמית, הנעשית מעשבים בסוריה ומובאת לארצות, והנה היא שומרת את הגוף מרעלים (רב שמואל בן חפני גאון, פירוש התורה, ירושלים תשל”ט [מהדורת א’ גרינבאום], בראשית מג, יא).
מה היה סודו של התריאק? ר’ משה בן נחמן, שעלה לירושלים בשנת 1267, חשׂף לנו טפח מן המתכון הסודי:
הטריאקה איננה סם א'[חד] אבל היא מרקחת רבת ההרכבה, יכנס בה שְׂאור ודבש ובשר שקצים ורמשׂים, כי יכנסו בה אבק העקרבים ובשר האפעה כי לכך נקראת כן, כי הארס בלשון יון טריאק. וכן בלשון תלמוד טריקא חויא (רמב”ן, פירוש על התורה, שמות ל, לד).
ממקורות נוספים משתמע שהתריאק הופקה מתרכיב של ארס נחשי אפעה ועקרבים, עשבים, אספלט וחומרים נוספים. נא לא לנסות בבית. הביטוח שלי לא מכסה המלצות למתכונים מהסוג הזה… שלא לדבר על חשש קטניות…
השימוש בתריאק נמשך במאות השנים הבאות. במאה ה-17 הוא נמצא על מדפי בית המרקחת של הנזירים הפרנציסקנים ברובע הנוצרי.
כלי פורצלן לאחסון תרופות התריאק שיובאו מאיטליה לירושלים במאה ה-17 והיו בשימוש בית המרקחת של הפרנציסקנים (מתוך: מ’ שפר, “לחלות ולהתחלות באימפריה העות’מאנית במאות ה-16 וה-17”, זמנים, 73 [2000–2001], עמ’ 64).
הרופא השווייצרי טיטוס טוֹבְּלר, שסייר בירושלים בשנת 1846, העיד על קיומה של התרופה בידי המרפאים היהודים:
נוסף על כך יש ליהודים ברובע שלהם סוחרי תרופות, שבתי המרקחת שלהם באמת מצוידים ביותר. בעיקר שניים מהם שווים התייחסות. הכיתוב באותיות עבריות, הניקיון – איננו קיים. מה שחיפשתי ללא הצלחה אצל המוסלמים מצאתי אצל היהודים. כלוריד הכספית (Kalomel), תמצית אופיום (פרג תרבותי), תריאק וכדומה. לולא היו בתי מרקחת אצל הפרנקים [=הנוצרים] יכלו הרופאים להשיג את הדברים הכי נחוצים כאן, בתנאי שידעו לקרוא את הכתוב (טיטוס טובלר, תרומה לטופוגרפיה הרפואית של ירושלים, חיפה תשס”ה [מהדורת ש’ שטרן], עמ’ 26).
וכל שנותר לנו לומר הוא – רפואה שלמה ומהירה לנו, לעם ישראל בארץ ובתפוצות ולכל בני האדם.
