כיצד זה לשכונה שהוקמה בידי קהילת האשכנזים הפְּרוּשים ובעבורה לפני כתשעים שנה, הצליח ‘להסתנן’ בית כנסת חסידי, אשר אינו תואם את שאיפותיהם של מקימי השכונה במקור, ולא זו בלבד אלא שהוא נושא את תוארו החסידי בגאווה לעין כול? (ר’ גפני, מקדש מעט, ירושלים תשס”ד, עמ’ 17).
את התמיהה הזו הציג חוקר בתי הכנסת, ד”ר ראובן גפני, ביחס לבית הכנסת ‘קהל חסידים’ שנבנה בלב שכונת ה’פרושים’-הליטאים שערי חסד, וב’התרסה’ ממש מול בית הכנסת הגדול הוותיק של השכונה – בית כנסת הגר”א, שנקרא על שם ‘אבי’ ה’מתנגדים’. אלא שהמקרה של שערי חסד איננו יחיד ומיוחד. מתכונת זו, של בתי כנסת ‘כפולים’, ולפעמים זהים גם בצורתם, הפכה לאחד ממאפייני הקהילתיות בעיר העתיקה והחדשה.
הופעתה של תנועת החסידות במזרח אירופה, במחצית השנייה של המאה ה-18, עוררה התנגדות עזה ופולמוס שנמשך מאז ועד ימינו. חרמות, רדיפות ומסירות לשלטונות של חסידים נגד מתנגדים (המכונים גם ‘ליטאים’ או ‘פְּרוּשים’) ושל מתנגדים נגד חסידים קרעו קהילות ושסעו משפחות, ואפיינו את יהדות אשכנז עד חורבנה באמצע המאה ה-20. לא נדון כאן בגורמי הפילוג, אבל נציין שבמבט לאחור נוכל לקבוע כי רב היה המאחד על המפלג – התורה, המצוות, הכמיהה לגאולה, הצ’ולנט וכמובן גם הצרות.
גם על ירושלים לא היה ויכוח, וכשהוחל בשיקום ההתיישבות האשכנזית בירושלים בראשית המאה ה-19, היו החסידים והמתנגדים שותפים בבנייתה, גם אם לא כתף אל כתף – כתף לצד כתף. מובילי התהליך באותה עת היו ה’פרושים’ תלמידי הגר”א – הגאון מווילנא, שהיה מגדולי הלוחמים נגד הבעל שם טוב וחסידיו, וכעבור כמה שנים הצטרפו לתהליך גם החסידים. משפחת ריבלין הייתה מן הידועות בקהילת הפרושים, תלמידי הגר”א. ר’ אליהו יוסף ריבלין, בן לאותה משפחה, שעלה לירושלים בשנת 1847 היה דווקא חסיד חב”ד ודמות בולטת ופעלתנית בקהילת החסידים. ללמדנו, שבירושלים “הכול נשאר במשפחה”.
ובכל זאת, המציאות לא הייתה אידילית. העוינות שפילגה באותה תקופה את יהדות אירופה בין החסידים למתנגדים, פעפעה ופשטה גם בארץ ישראל, אם כי בעוצמה פחותה.
עוד זאת למד יצחק, שיכול אדם להיות ירא שמים ואפילו אבותיו אינם חסידים […] עד שהכיר את חבריו בני ירושלים. ועד היכן הם מתנגדים? פעם אחת נתגלגלו הדברים על החסידים ועל החֹפְשים. אמר אחד מהם: אומר ראש הישיבה שלנו, תלמיד שנתפקר יש תקווה שיעשה תשובה, תלמיד שנעשה חסיד לא יעשה תשובה לעולם (ש”י עגנון, תמול שלשום, ירושלים ותל אביב תשי”ב, עמ’ 232).
אם כן, בעיר כה קטנה כמו ירושלים, כיצד יגור חסיד עם מתנגד וחב”דניק עם ליטאי ירבץ? הפיתרון שנמצא הוא ההפרדה בין בתי הכנסת. פיתרון זה נוּסה בירושלים לראשונה בקרב היהודים יוצאי פולין. ‘כולל ורשה’, שנקרא גם ‘כולל פולין’, איגד בתוכו חסידים ומתנגדים, ובתוך שנים מעטות העמיד לרשות אנשיו מוסדות תפילה ותורה. בשנת 1848 ייסד הכולל בית כנסת לחסידים בצפון הרובע היהודי (המבנה שלא שרד, נמצא במקומו של בית ברחוב פלוגת הכותל 13 בימינו), וכעבור 20 שנה בית כנסת למתנגדים בדרום הרובע (בימינו ברחוב התופים 4). לימים הקים הכולל את שכונת בתי ורשה בעיר החדשה (ממערב לשכונת מאה שערים), והעתיק אליה את רעיון בתי הכנסת הנפרדים לחסידים ולליטאים: ‘אוהל שמואל’ לחסידים ו’בית יצחק פרושים’ ל’מתנגדים’.
זה לעומת זה: בית הכנסת המרכזי לפְּרוּשים ‘החורבה’ עם הכיפה הכתומה (משמאל) ובית הכנסת המרכזי לחסידים ‘תפארת ישראל’ עם הכיפה הירוקה (מימין). הרובע היהודי בדגם סטיבן אילש (1873), מוצג במוזאון מגדל דוד.
בשנת 1862 ייסדו יוצאי הונגריה, אוסטריה, בּוֹהֶמְיה ומוֹרָביה (אזורים בצ’כיה) כולל עצמאי – כולל אוּנְגָארן, שנקרא גם כולל ‘שומרי החומות’. אף הם איחדו את החסידים והמתנגדים, ארגנו מנגנון יעיל של איסוף כספים וחלוקתם, בחרו את ההנהלה בבחירות דמוקרטיות ומינו ממוּנים מוּכּרים ומוסכמים. במרכז שייסדו בדרום רחוב הגיא הקימו ההונגרים שני בתי כנסת, זה מול זה – ‘בית יצחק’ לחסידים ו’אוהל יצחק’ למתנגדים. לימים, כאשר יצאו מן החומות והקימו את שכונתם בתי אונגארן, ייסדו גם בה שני בתי כנסת – ‘כתב סופר’ לפרושים ו’חתם סופר’ לחסידים.
ארון הקודש בבית הכנסת ‘כתב סופר’ בשכונת בתי אונגרין, העתק של ארון הקודש בבית הכנסת של פרשבורג. כתב סופר הוא שם ספרו של ר’ אברהם שמואל בנימין סופר, שהפך לכינויו של המחבר עצמו (נפטר 1872). הוא היה בנו של ר’ משה סופר, מחבר ספר חתם סופר (חת”ם = חידושי תורת משה), וגם שם ספרו הפך לכינויו שלו (נפטר 1839). החתם סופר והכתב סופר היו מחשובי הרבנים והפוסקים האשכנזים, והיו רבותיה של פרשבורג (כיום ברטיסלבה, בירת סלובקיה), שהייתה הקהילה הגדולה והחשובה בהונגריה בזמנם (התמונה באדיבות: רפי כפיר, אתר Jerusalem-love).
על טיב היחסים בין שני בתי הכנסת ששוכנים עד ימינו זה מול זה – בית הכנסת החסידי בבתי ברוידא ובית הכנסת ה’מתנגדי’ בבתי ראנד – סוּפר בכתבה בעיתון הצֹפה משנת 1950, בתיאור הומוריסטי ומוגזם:
שנים רבות התחרו ביניהן שתי החצרות. בשעה שבבתי ברוידא כבר התפללו מנחה גדולה, כמנהג הפרושים-המתנגדים, יצאו החסידים שבבתי ראנד מן המקוה כשפיאותיהם מטפטפות מֵי טהרה והם עושים את ההכנות האחרונות להתחיל בתפילת שחרית… בבתי ברוידא אמרו תהלים מתוך עצבות ורוח נכאה, ובאותה שעה ממש השתלב בבתי ראנד מעגל של חסידים, שיצאו בריקוד נלהב… כשבבתי ברוידא עמד המגיד דמתא ותיאר ביד אמן את הגיהנום על כל מדורותיו והשומעים נאנחו אנחות שוברות לב, השתפכו זמירות של סעודה שלישית מהחלונות הגבוהים והרחבים של בית המדרש שבבתי ראנד. ובשעה שאנשי בתי ברוידא כבר החלו לקום לתפילת ותיקין, עדיין ישבו בבתי ראנד בסעודת מלווה מלכה, וסיפרו סיפורי נפלאות של צדיקים ושל חסידים.
בית הכנסת הפרושי קהילת יעקב (משמאל), בשכונת בתי ברוידא. מקור: דרור אבי, ויקיפדיה.
אבל, אם להודות על האמת, מי שייכנס אל בתי הכנסת ה’מגדריים’ הללו, היום כמו גם בדורות עברו, ייווכח כי המתפללים מגוונים למדי – חסידים, פרושים ואחרים, ובפועל מה שעושה את ההבדל הוא נוסח התפילה – אשכנז או ספרד. חברי ד”ר ראובן גפני, שקרא את הבלוג לפני שפורסם, ביקש להדגיש הבדל חשוב נוסף: בעוד שבבתי הכנסת החסידיים נמצאת מעין רחבה במרכז בית הכנסת, כשספסלי הישיבה מסודרים לאורך הכתלים, בבתי הכנסת הפרושיים מסודרים ספסלי הישיבה בשורות אורכיות התופסות את כל חלל המבנה. הסיבה לכך היא הריקודים, שאצל החסידים הם חלק מן התפילה ואילו הליטאים ‘מקפידים’ עליהם פחות…
וגם אם יש הבדלים באורך הקפוטה, בגובה השטריימל או בהיקף הכיפה – כולם עונים אמן לאותו חזן, כולם מתכנסים כאחד אל תוך טליתותיהם ברגל ישרה עם תחילת תפילת העמידה, כולם גוערים בשני הלֵצים המשׂוחחים ביניהם ליד הדלת וכולם עושים באימה וביראה רצון קונם. ואביהם שבשמים, יש להניח, בוחן את לבותיהם באותה שעה ולא מדקדק בגוון ציציותיהם.
