במפה של חברת הכשרת הישוב, שנדפסה בירושלים כנראה בשנת 1922, ושמורה באוסף המפות ע”ש ערן לאור בספרייה לאומית, דווח על שכונה חדשה – בונה בית:
היכן היא שכונת בונה בית? לפיתרון החידה הגיעה חוקרת ירושלים, הסופרת ומורת הדרך המופלאה תמר הירדני, בעבודת פוטושופ על גבי מפה מודרנית:
שכונת בונה בית, אם כן, איננה אלא שכונת בית הכרם. ולנו לא נותר אלא לברר מה משמעות השם המיוחד של השכונה, ומה ידוע לנו על ראשיתה?
עם תום מלחמת העולם הראשונה החלה תנופת בנייה חדשה של שכונות בירושלים. בהתאם ל’סיפוחה’ של ארץ ישראל לאירופה, תחת שלטון המנדט הבריטי, תוכננו השכונות החדשות לפי מפות סדורות של שטחים מרווחים לבנייה פרטית, מבני ציבור, ‘ריאות ירוקות’, תשתיות, ורחובות ישרים ורחבים. כל המושגים הללו היו אירופאיים, ועד אז זרים ומנוכרים לירושלים, שרוב שכונותיה הקודמות, שנבנו בתקופת השלטון העות’מאני, היו צפופות, מגובבות וללא חשיבה אסטטית.
השכונות החדשות כונו ‘שכונות גנים’, והאיש שתכנן אותן לפרטי פרטים היה האדריכל הראשי של המוסדות הציוניים – מתכנן הערים והכפרים ריכרד קאופמן. שכונת הגנים הראשונה הייתה תלפיות, בדרום-מזרח העיר, שהוקמה ב-1921. שכונת בונה בית הייתה השכונה השנייה, וראשיתה בהתארגנות של 148 מורים, פקידים ואנשי מקצועות חופשיים, ברובם עולים חדשים ממזרח אירופה וממרכזה – אנשי העלייה השנייה, משכילים, לאומיים וחילוניים, שדגלו בעבודה עברית ובקניית תוצרת עברית בלבד. היו שכינו את השכונה בראשיתה ‘שכונת המופ”סים’ – ראשי התבות: מורים, פקידים, סופרים.
אדמות השכונה החדשה היו טרשיות, מרוחקות ממרכז העיר ובלב מרחב כפרי-ערבי (דיר יאסין, עין כרם, מלחה, שייח באדר), אבל החברים לא נרתעו, גייסו את תמיכתה של חברת הכשרת היישוב, חתמו על הלוואות ומשכנתאות ורכשו כ-280 דונם מידי הכנסייה היוונית אורתודוקסית. הם תכננו לקנות מגרשים לבנייה עצמית, שישתרעו על פני כ-2 דונמים לכל היותר, על מנת להקצות די מקום לגידולים חקלאיים, ללולים או לרפתות. האגודה שייסדו החלוצים נקראה ‘בונה בית’ או ‘בוני בית’, והחברים החליטו שכך ראויה להיקרא גם השכונה עצמה.
התכנית שהגיש קאופמן כללה שדרה מרכזית במרכז השכונה (כיום גן העשׂרים), שבקצהָ מבנה ציבורי גדול (בפועל, במקומו של המבנה נבנתה לבסוף כיכר דניה). מבנה ציבורי גדול נוסף תוכנן בנקודה הגבוהה בשכונה (לימים, בית המדרש למורים ע”ש דוד ילין).
מפת התכנון של שכונת בוני בית, ריצארד קאופמן, 1922 (אוסף המפות ע”ש ערן לאור, הספרייה הלאומית, ירושלים).
חנוכת השכונה נקבעה בחגיגיות רבה ליום 6.7.1922, תחת השמש הקייצית הקופחת:
דאר היום, 9.7.1922. בידיעה זו נמסר על השתתפותו של דוד ילין באירוע הנחת אבן הפינה לשכונה. הוא בוודאי לא העלה בדעתו עדיין שבראש השכונה הזו יקום בתוך שנים ספורות ‘בית המדרש למורים’ שייסד. לימים ייקרא המוסד על שמו (כיום: המכללה האקדמית לחינוך ע”ש דוד ילין), ויהיה למוסד הציבורי המזוהה ביותר עם שכונת בית הכרם.
עד חודש אפריל 1923 כבר נכנסה לביתה המשפחה הראשונה ב’בונה בית’, משפחתו של העסקן הציבורי שמואל שלאין, ונסלל הרחוב הראשון (רחוב החלוץ). עד שנת 1929 נבנו רוב הבתים של 105 המשפחות שנותרו חברות באגודה, רובם היו בעלי קומה אחת ומוקפים בשתילי עצים רכים.
השכונה שבה גדלו שלֹשתם, שכונת בית-הכרם שבאותם הימים היתה מבודדת לחלוטין משאר חלקי העיר וטובלת בדממה זו של ריחוּק שרק היא מטפחת בלב השרויים בה, אותה נטיה לשכנוּת טובה ולרעוּת של אמת. רעות כזאת, שהיתה נחלתם של תושבי בית-הכרם הראשונים, הונחלה אף לבניהם ולבנותיהם… אותו דור של “בית-הכרמים” שהשלושה נשתייכו אליו, הצטיין בתכונות מיוחדות שלא נודעו בקרב שכונותיה הצפופות של ירושלים בימים ההם. אבותיו שהניחו את העיר ובאו לגור בין הטרשים הניחו אחריהם לא מעט מסרחונה, בטלנותה ואזלת-ידה של ירושלים הישנה, ויסדו בחריצות-כפיִם פינה חדשה, מפולשת ומשופעת עצי-נוי ועצי-פרי. מורים ותיקים אלה שהבינו את הפסוק “איש תחת גפנו ותחת תאנתו”, כדרך שלא הבינוהו דורות של ירושלמים חובשי בית-המדרש, לימדו את בניהם לאחוז במכוש ובמעדר, לסקל ולגדור, לשתול ולזבל ולעשות בכל מלאכה שהגן והבית צריכים לה. במהרה קמו שם נערים ונערות שנטלו את שזפונם היישר מן השמש, ואת בריאותם – מן העמל ומן הפירות שליד הבית. אלה ידעו לעשות במלט ובסיד, להבריג ולפרק, יותר משידעו זאת בני גילם בסימטאותיה של העיר. בין ההרים גדלו, וההליכה בשבילי ההרים, ממדרגה למדרגה, חיסנה את שריריהם. יותר מנערים אחרים הכירו את החי והצומח שבשדה (יצחק שלו, פרשת גבריאל תירוש, תל אביב תשנ”ט, עמ’ 40-39).
בית הכרם, 1925 (מקור: Wikimedia Commons).
רק ב-1925 הוחלט לשנות את שמה של השכונה ל’בית הכרם’, בהשראת היישוב שנזכר בראשית ימי הבית השני (נחמיה ג, יד), ולפי המשוער נמצא באזור זה. בית הכרם הצליחה להתגבר על הבעיות הרבות שנכונו לה בימי המאורעות, והייתה לאחת מאבני החן הנאות בשרשרת שכונותיה של ירושלים החדשה.
