בית המדרש מנחם ציון, שבלב הרובע היהודי, נוסד בשנת 1837 בידי האשכנזים הפְּרוּשים (‘המתנגדים’, תלמידי הגר”א), והיה אבן היסוד של התחדשות היישוב האשכנזי בחצר ‘החורבה’ במאה ה-19. מבנה בית המדרש שרד את החורבן הירדני והוא קיים ופעיל עד ימינו, אם כי נעשו בו שינויים לא מעטים במרוצת השנים.
על קיר באגף המזרחי של בית הכנסת נחבאת כתובת אבן. כתובות הקדשה למוסדות ציבור, שהנציחו בדרך כלל את התורמים, נפוצות מאוד בבתי הכנסת, אבל הכתובת הזו דהויה וקשה מאוד לקריאה, ולכן גם מגרה את הסקרנות: למי הוקדשה הכתובת ומתי, והאם היא מספרת סיפור מעניין?
עיון מאומץ בכתובת מגלה שני שמות: שלמה זלמן (בסוף השורה השנייה מלמעלה) וליב ב”ר נתן (בסוף השורה השנייה מלמטה). השם “שלמה זלמן” בהקשר של בית המדרש מנחם ציון מוכר מאוד: ר’ אברהם שלמה זלמן צורף – אבי משפחת סלומון בארץ ישראל – היה יד ימינו של ר’ מנחם מנדל משקלוב, ומן הפעילים המרכזיים להקמת בית המדרש מנחם ציון ולייסוד קהילת הפרושים. בשנת 1851 הוא נרצח בעיר העתיקה במכות גרזן, ושמו מופיע כיום בראש רשימת חללי פעולות האיבה בהר הרצל שבירושלים. אבל האם ייתכן שצורף הנציח את עצמו? לא סביר להניח, מה גם שהשם השני לא מעלה כל אסוציאציה דומה.
בעזרתו של חוקר ירושלים, ידידי דניאל שני, נמצא הפיתרון לחידה בספר ‘אבני זיכרון’ – ספרו של פנחס גרייבסקי, איש היישוב הישן האשכנזי (נפטר ב-1941), שתיעד כתובות קדומות במבנים ציבוריים בירושלים:
פ’ גראייבסקי, אבני זכרון: אבני קדש בירושלם, א, ירושלם תרפ”ח, א, עמ’ 25.
ועכשיו, כשהכתובת בידינו, ננסה לפענח את תוכנה: שני תורמים נזכרים בה – התורם הראשון הוא “מו”ה שלמה זלמן ב”ר דוד איש הורוויץ” מקוֹבְנָה שברוסיה (כיום בליטא), והשני שלמה יודא [=יהודה] ליב ב”ר נתן נטע ז”ל, ואנב [ואשתו נוות ביתו] הצנועה מ'[רת] ריינא ב”ר צבי ז”ל”.
נתחיל בראשון, מצבת קברו נמצאה בהר הזיתים:
הצילום מתוך אתר mountofolives.co.il
כתובת המצבה קשה לקריאה, ולפיענוחה ניעזר באשר לייב בריסק, איש היישוב הישן בירושלים, שעסק בתיעוד בית העלמין היהודי בהר הזיתים (נפטר ב-1916):
א”ל בריסק, חלקת מחוקק, ירושלם תרס”ה, ג, חוברת ט, עמ’ 83.
המצבה מספרת מעט על אישיותו של ר’ שלמה זלמן הורוויץ: “הישיש המופלג בתו”י [=בתורה ויראה], בֵּיתו היתה פתוח לרוָחה”. למדנו גם שנפטר ביום “ש”ק [=שבת קודש] י”ד לחו'[דש] תמוז ש'[נת] תרי”ח לפ”ק [=לפרט קטן]” (26.6.1858). מכך שהקדיש מכספו לבית המדרש מנחם ציון בשנת תרי”ט, אנו מבינים שההקדשה נעשתה מכספו ולא מידיו, כלומר מעיזבונו.
ומה ידוע לנו על המקדיש השני, שלמה יודא ליב, הנשוי לריינא? ידידי חנוך גוטליב טרח והצליח למצוא את הפיתרון במפקדי מונטיפיורי. ביוזמת משה מונטיפיורי נערכו מספר מפקדי אוכלוסין של יהודי ארץ ישראל במאה ה-19, זה שלפנינו הוא מפקד הפרושים משנת תרט”ו (1855):
בשורה השנייה מופיע ר’ יהודא ליב מנשוויז (ניסאוויז’, רוסיה. כיום בבלארוס), בן ה-45, שעלה לארץ בשנת תר”ו (1846). שמה של אשתו ריינא, ויש להם ילד אחד. משפחתו בטבריה, אך הוא נמצא בחו”ל. ארבע שנים אחר כך, כאמור, נחרט שמו בכתובת ההקדשה לבית המדרש מנחם ציון ואולי מכאן נוכל להבין שבאותה עת נמצא בירושלים.
אחרי שלמדנו משהו על האישים שנזכרו בכתובת, נחזור לכתובת עצמה: “אשר נדבה לבבם להקדיש הנשאר אחריהם ברכה לשם ת”ת [=תלמד תורה] דכוללתנו [=של הכולל שלנו] אשכנזים פרושים הי”ו [=ה’ ישמרם וינצרם], ופדו הבתים האלה ממעותיהם בשנת תרי”ט לפ”ק [1859]”.
בשנת 1858 נרתם ר’ שאול בנימין הכהן (‘הרב דראושקביץ’) לפעולה להרחבת תלמוד התורה עץ חיים, מוסד החינוך היסודי לילדי האשכנזים הפרושים, וביסוסו. בתום פעילותו, שהייתה מלווה בהתנגדות עזה מצד גורמים אשכנזים, נקבע מקום התלמוד תורה והישיבה בחצר החורבה ואז גם נקבע סופית שמו:
התפשטות חוגי המוסד לא לפי יכולת עדת האשכנזים העני'[ים] הכריחה את המנהלים להפיץ מכתבי בקשה לנדיבי חו”ל, גם התעתדו לשלוח שד”ר [=שלוחא דרבנן], והיו צריכים לתת שם (פירמא) להמוסד, ויקראו לו ‘עץ חיים’, מאז נודע המוסד הכפול הזה בשמו: התלמוד תורה דתשב”ר [=דתינוקות של בית רבן] וישיבת עץ חיים הכללית (י”מ טוקאצינסקי, “בתי חסד בירושלים: ג. חצר רבנו יהודה החסיד זלה”ה ובית הת”ת דתשב”ר וישיבת עץ חיים הגדולה”, א”מ לונץ [עורך], לוח ארץ ישראל שמושי וספרותי לשנת התרס”ד, ירושלים תרס”ג, עמ’ 141).
נדבתם של שלמה זלמן איש הורוויץ ושל שלמה יהודה ליב בן נתן וריינא אשתו, באה אפוא על רקע פעילות זו. תרומתם הונצחה בחדר שליד בית הכנסת מנחם ציון, שכנראה היה בעבר כיתת לימוד בתלמוד התורה עץ חיים.
ונסיים בסיומת הנאה של הכתובת: “שם עולם יהי'[ה] זאת להם, אשריהם, עוד יקיצו וירננו בשוב ה’ את שבות עמו, ב”ב אסכ”י [=במהרה בימינו, אמן סלה כן יהי]”.
תודתי לד”ר אריה מורגנשטרן על הערותיו החשובות.
2.2021
