גיליון 222, סיוון תשפ”ד
עוג מלך הבשן, אחרון הרפאים, נח על משכבו, כנראה, בעירו רבת עמון (דברים ג, יא). לפי אגדת חז”ל, כה ענק היה עוג, עד שקרסולו התנשא לגובה 30 אמה (כ-15 מטרים) והשׁוֹק שלו השתרעה לאורך למעלה מ-3 פרסאות (כ-12 ק”מ) (בבלי, ברכות נד ע”ב). מכל הטוב הזה, העניק עוג לירושלים אצבע אחת בלבד.
‘אצבעו של עוג’ הוא ביטוי שהיה מוכר מאוד בפי הירושלמים הוותיקים, כשהם מתכוונים לעמוד אבן ענק מסותת שלא נעקר ממקומו בסלע הטבעי ונשאר במקומו עד עצם היום הזה. ה’אצבע’ נחשפה לראשונה בעת חפירת יסודות למבנה בשנת 1860, בידי הרוסים שבאותה עת עסקו בבנייה במגרש הרוסים. אפשר לראות אותו גם כיום, כלוא בגדר ברזל מול הכניסה לבית המעצר של המשטרה. אורכו – 12 מטרים, קוטרו כ-17.5 מטרים ומשקלו המוערך – כ-60 טונות.
חוקרים מסבירים שלפנינו שריד מחצבה קדומה של סלע ה’מיזי אחמר’, המועדף על ידי בנאי ירושלים בכל הדורות. בנאים החלו בסיתות העמוד עוד בהיותו מחובר לקרקע והתכוונו להשלים את עקירתו, אבל החליטו לנטוש את עבודתם ולהניחו כך. מדוע? אולי בשל סדק שנפער לרוחב העמוד ופסל אותו לשימוש. מתי? כיוון שאין אפשרות לתארך חציבה באבן ללא ממצאים נלווים, אין לדעת מתי נחצב העמוד או מתי נסדק. לא נותר לנו אלא לשער, על סמך מידע תומך.
הראשון שדן בכך היה הארכאולוג הצרפתי שָׁארל קְלֶרְמוֹן גָנוֹ ב-1871. הוא הכיר את תיאורי יוסף בן מתתיהו אודות הסטיו המלכותי, המבנה המפואר בדרום הר הבית בשלהי ימי הבית השני:
“העמודים היו ערוכים אלה מול אלה בארבע שורות לאורך, והשורה הרביעית היתה משולבת בחומה בנויה אבנים. ועוביו של כל עמוד היה (כזה שהספיק) לשלושה אנשים אחוזים אלה באלה בזרועותיהם הפרושות לחבוק אותו. ואורכו עשרים ושבע רגל, מפני שהושם זר כפול בבסיסו […] באופן שאלה שלא ראו (את הבניין) לא האמינו, ואלה שנזדמנו לראותו הביטו (עליו) בהשתוממות” (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים [מהדורת א’ שליט], טו, 416-413).
יש הגיון רב בהצעתו של קלרמון גנו, בהתחשב בעובדה שבאותה סביבה נמצאו שרידים נוספים של מחצבות מימי הבית השני. הארכאולוג הישראלי יורם צפריר הציע ב-2005 לזהות את העמוד עם כנסיית הנֵיאה – מבנה אדיר ממדים שנבנה בדרום העיר בשלהי התקופה הביזנטית, במאה ה-6. הוא טען שקוטר העמוד אינו תואם את תיאוריו של יוסף בן מתתיהו, מה גם שלדעתו עמודי הענק ההרודיאניים נבנו בחוליות ולא היו מונוליטיים. הוא הסתמך גם על תיאוריו של פרוקופיוס, ההיסטוריון הביזנטי מקיסריה, אודות הובלת חומרי הבנייה לכנסיית הניאה:
“ובכן, הם חצבו גושי סלע ענקיים מן ההרים המתנשאים לשמים מן האזורים שלפני העיר ולאחר שסיתתו אותן בקפידה הביאו אותן למקום בדרך זו: הם בנו עגלות המתאימות לגודל האבנים ושמו אבן אחת בכל עגלה, וארבעה שוורים, אשר נבחרו על ידי הקיסר לפי כוחם, משכו כל אבן עם העגלה שלה” (י’ צפריר, “פרוקופיוס על כנסיית הניאה, הקרדו ו’אצבעו של עוג’ בירושלים”, קתדרה, 115 [תשס”ה], עמ’ 13).
בשנת 1935 כתב שאול טשרניחובסקי את השיר “על מגרש הרוסים”:
ש’ טשרניחובסקי, כל שירי שאול טשרניחובסקי, ירושלים תרצ”ז, עמ’ 407-406
שנים רבות לפני צפריר, ‘הכריע’ טשרניחובסקי שזהו “עמוד ביזנטיה”. גם הוא הכיר את הסדק – “קלונין סדוק”, וגם הוא ציין שהחוצבים הניחוהו בטרם “בא לידי גמר שכלולו”. “הַצָּפֶת”, אגב, הוא החלק העליון של ראש העמוד, הכותרת.
אבל טשרניחובסקי לא עסק בארכאולוגיה. בשעה שכתב את השיר היה היישוב העברי בארץ ישראל טרוד בסלילת הדרך למדינה העברית, כשהוא סופג פגיעות קשות מצד הערבים (‘המרד הערבי הגדול’) והתנכלויות קשות מצד השלטון הבריטי לעלייה ולהתיישבות. הרוסים הפרבוסלבים כבר לא החזיקו ב’מגרש הרוסים’, רק “זקנות עטופות שחורים, קהל מצער דל מעש”, הורשו לבקר בכנסייה שלהם. את המתחם כולו הפקיעו הבריטים מידי הרוסים בראשית שלטונם, והפכוהו למרכזם השלטוני.
טשרניחובסקי הביט בעמוד המוטל באדמה “בתפארת אבן”, ובעיניו היה זה סמל מעודד ומפיח תקווה: הביזנטים שלטו בירושלים וסולקו, כמותם סולקו כל השלטונות הזרים שבאו אחריהם, כך קרה גם לרוסים וכך יקרה גם לבריטים ולכל ‘הספרים הלבנים’ שנכתבו כדי להצר את רגלי היהודים בארץ. טשרניחובסקי עצמו היה נשוי למילניה, נוצרית פרובוסלבית, אבל זה לא מנע ממנו להגיע למסקנה: “מצבות השאירו פה בלבד, תבנית שריד מהרס”. ברית הנצח בירושלים שמורה אך ורק לעם הנצח, והוא בוא יבוא ויגאל אותה. “עד יגאל היורש – הוא אך הוא! לבנות בנין הנצח”.
